מדוע הוצפנו בסיפורי התעללות?
חשיפת התעללויות של הורים בזו אחר זו משרתת אינטרס של פקידי הסעד, שמעוניינים בתוספת תקנים. אך מדיניותם של אותם פקידים לרוב כלל לא מועילה
העובדים הסוציאליים מאיימים בשביתה. הם מוחים על העדר תקנים, בעיקר לטיפול בילדים בסיכון, ולדבריהם חסרים כאלף פקידי סעד. בין השאר הם איימו כי לא יטפלו בילדים בסיכון ולא יקיימו ועדות החלטה שקובעות את תוכנית הטיפול בילדים.
לאחר מספר שבועות בהם הוצף הציבור בסיפורי התעללות של הורים בילדיהם, רבים השתכנעו שילדים רבים מאוד מצויים בסכנה קיומית בבתיהם, וכי יש לתמוך בתביעת העובדים הסוציאליים להוסיף תקנים, על מנת שיוכלו לעמוד במשימה הנעלה של הצלת הילדים.
אך אני סבורה שאין להוסיף תקנים לעובדים סוציאלים. ייתכן שאף עדיף לילדים, לפחות במציאות הקיימת של טיפול ב"ילדים בסיכון", לולא "טיפלה" בהם מערכת הסעד.
יש אמנם מקרים חריגים של אלימות קשה של הורים, אך הצגתם כ"תופעה" היא מניפולציה לא מקרית. האינטנסיביות של פרסומי האימים על ההתעללות בילדים העלתה תמיהות: כיצד, בבת אחת, "התגלו" מקרים רבים של אכזריות הורים? האם ביתם של ילדים אינו עוד מבצרם והאם הורים מועדים למעשי אכזריות כלפי ילדיהם? כיצד מתגלים סיפורים רבים על אכזריות כלפי ילדים בבתיהם אך אין כל דיווח על התעללות בהם במוסדות?
ככל שהתרבו הפרסומים, הם לבשו יותר ויותר צורת קמפיין של דמוניזציה נגד הורים בישראל (ובתוך כך גם של החברה החרדית). בשולי העיתונים דווח על כמה מקרים שבהם החשדות להתעללות התבררו כחסרי יסוד, אך ההכחשה לא זכתה לגודל ולדרמטיות של פרסום החשדות.
התמונה החלה להתבהר כאשר בעקבות סדרת הפרסומים המחרידים הופיעה ידיעה על כך שהכנסת אישרה פתיחת שבעה מקלטים "לקטינים נפגעי עבירות מין ואלימות", בתקציב של שבעה מיליון שקלים. הייתכן שמדובר בשיטה של יצירת פאניקה ציבורית להשגת תקציבים, תקנים והכרה בשליטה פרופסיונלית?
הסוציולוג האמריקני ג'וזף גוספילד, תאר בעבודתו מראשית שנות ה-80 על נהגים שיכורים, איך מושגת הכרה ציבורית בקיומה של "בעיה חברתית קשה במיוחד", בעזרת סטטיסטיקות מבהילות וסיפורים קורעי לב, במטרה להשיג מימון ציבורי להקמת ארגוני טיפול כאלה ואחרים.
המניפולציה מאחורי הפרסומים מתבררת עוד יותר עם קריאת מכתב הוקרה של דוד גולן, דובר איגוד העובדים הסוציאליים, לנחום עידו, דובר משרד הרווחה. עידו כתב מכתב עידוד לפקידי הסעד בעקבות כתבתה של מרב בטיטו שחשפה את המדיניות הדורסנית של משרד הרווחה בסוגיית הוצאת ילדים מבתיהם למוסדות.
כך מציע גולן במכתבו לעידו להגיב על הפרסום הקשה: "האיגוד מציע להציף מקרים קשים של התעללות והזנחה מצד הורים. אנו מאמינים שעל ידי 'הצפה' כזאת נוכל להעלות את חשיבות תפקידם של פקידי הסעד לחוק הנוער, בהגנה ובשמירת שלומם וביטחונם של אותם קטינים".
אכן נראה שהשיטה מוכיחה עצמה. ההצפה "הבהירה" את חיוניותם של פקידי הסעד להצלת "אותם קטינים", קורבנות הוריהם האכזריים.
כמי שפעילה לצד הורים במאבקים נגד הוצאת ילדיהם למוסדות, נוכחתי פעם אחר פעם עד כמה חסרי יסוד היו הטענות נגדם בגין "הזנחה", "התעללות" וכיוב'. למשל, במקרה אחד, הואשמה אם בהכאת בנה בקולר של כלב, כשמדובר היה בכלב קטן שלא היה לו קולר.
בשבתי בכמה ועדות החלטה שבהן דנו בגורל הילדים שפקידות הסעד הרחיקו מהוריהם, השתתפו שמונה פקידי סעד ויותר, בתפקידים ובדרגות שונות. היו אלה מפגשים טראומטיים, שבהם פקידי הסעד הופיעו כקבוצה עויינת ומאיימת מול הורה חסר אונים וחסר סיכוי. נוכחתי אז לדעת שהנוכחות המאסיבית של פקידי סעד נחוצה לפקיד המקומי לשם גיבוי הממונים להחלטות פוגעניות בפני בית המשפט, ולא "לטובת הקטין".
בהרחקת ילדים ממשפחותיהם ומסביבתם החברתית, הופכים פקידי הסעד בפועל את הילד לחפץ של המדינה, שאותו היא מספקת לבעלי המוסדות (המופרטים, כידוע), לטובת רווחיהם, בתמורה לריבוי משרות לעובדים סוציאלים.
מדובר, אם כן, בקמפיין מוצלח להפליא: הוא גם מבסס הכרה ציבורית בחיוניות ביורוקרטיַת הסעד, גם משיג לה תקציבים ותקנים וגם מטשטש את נזקי הכתבות החושפות את הכוח להרע.
ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים
