מה היו עושים בערב פסח שחל בשבת בזמן המקדש?
שאלה:
מה היו עושים בערב פסח שחל בשבת בזמן המקדש?
תשובה:
על מנהיגות, ענווה ומסורת
בערב חג המצות, ביום יד' ניסן אחרי חצות היום, היו ישראל מביאים את פסחיהם למקדש ושוחטים את הכבשים בעזרה. לאחר מכן היו מקריבים חלקים מכל כבש (את חלקי השומן – החלב – המפורטים בתורה) על גבי המזבח, צולים את הכבשים ובערב היו עורכים את ליל הסדר, עם בשר קרבן הפסח, המצה, המרור וסיפור יציאת מצרים. כאשר חל יום יד' בניסן בשבת, נוצרת בעיה של התנגשות בין השחיטה וההקרבה לבין שמירת השבת.התשובה לשאלה זו מפורטת בפרק שישי במסכת פסחים, ותקוותי שהלכותיה יפורטו במדריך מיוחד כאן כאשר זה יהיה אקטואלי למעשה. עם זאת, נסיבות קביעת הלכה זו הן יוצאות דופן, וכרוכות בסיפור מרתק שהלקח שלו מהדהד במסורת ישראל, והוא אקטואלי בכל דור.
זהו סיפורו של ערב פסח שחל בשבת, לפני כאלפיים וארבעים שנים, שהיווה נקודת מפנה בתולדות האומה, והשפיע במידה רבה על התפתחות היהדות מאז. יש מספר גירסאות דומות לסיפור, בתלמוד הבבלי, בתוספתא ובתלמוד הירושלמי, נביא את המעשה כלשונו בבבלי מסכת פסחים (דף סו).
המשנה שם אומרת שמלאכות שחייבות להתבצע ביום יד' דוחות את השבת, ואת הצליה והפעולות שניתן לדחות למוצאי שבת היו עושים בליל החג. וכך אומרת שם הגמרא:
"תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא.
פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?
אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?
אמר להם: ...(כאן מפרטים המקורות את פרטי הדיון ההלכתי ).....
מייד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.
התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.
אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו?
אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
... אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - מהלל. דאמר מר: התחיל מקנטרן בדברים. וקאמר להו: הלכה זו שמעתי ושכחתי."
תקופת בית שני ומהפיכת הלל
בתקופת בית שני היו מקדשים את ראשי החודשים לפי ראיית מולד הירח, וערב פסח שחל להיות בשבת היה תופעה נדירה. בתקופה זו, הנהיגו חכמים דחייה של מצוות תקיעת שופר וקריאת מגילה בשבת, מחשש לחילולי שבת המוניים. הימים ימי ראשית מלכות הורדוס. נשיאי הסנהדרין והמנהיגים של העם היו בני בתירא, או בגירסת הירושלמי, זקני בתירה. מעט מאד ידוע לנו על חכמים אלו. מהדיון ההלכתי המשתקף במקורות נראה, שהיו חכמים וידעו לדרוש ולדון. עם זאת, לא הייתה בידם מסורת התורה שבעל פה בעניין זה, ולא יכולת להכריע בשאלה זו.
הלל עלה מבבל, היה עני מרוד ולמרות זאת השקיע ככל יכולתו בלימודים. מסירותו לקניית דעת מפי גדולי הדור, שמעיה ואבטליון הגיעה לכדי מסירות נפש ממש:
"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (סוג של מטבע), חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.
פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים.
כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה..." (יומא לה).
תפקידו העיקרי של הפוסק (וגם של מנהיג) הוא ההכרעה והאיזון בין ערכים מתנגשים. כולם ידעו הלכות שבת והלכות פסח. הבעיה הייתה במקום בו שתי מצוות נפגשות, וסותרות זו את זו. בפסיקת ההלכה הכרעה כזו אמורה להיות מבוססת על מסורת התורה שבעל פה וברוח התקדימים מהדורות הקודמים. בני בתירא ידעו לפרש את המקורות לכאן או לכאן אך מסורת בעניין זה לא הייתה בידם.
וכאן קוצר הלל את פרות עמלו. הבבלי, הזר שעלה לארץ והשקיע את נפשו בלימוד תורה שבעל פה מפי שמעיה ואבטליון, האיש שהיה צריך לשלם חצי משכרו בכדי ללמוד כי לא הוכר כשרונו, יודע הרבה יותר ממנהיגי היהדות הרשמיים.
כאן גם למד הלל את השיעור של חייו, שכל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו, ומשם ואילך הקדיש עמל נפשי גדול לדאוג לכך שגדולת המנהיגות לא תעבירו על דעתו, ונהג ענווה קיצונית ביותר בכל אדם, אפילו בנודניקים מקצועיים (ראו המעשה במסכת שבת דף לא).
זהו האיש שכעבור שנים רבות של נשיאות, סיכם את היהדות במשפט אחד: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך" (שבת לא, בתרגום לעברית)
כאן לימדו בני בתירא שיעור במנהיגות לדורות – מנהיג אמיתי שם לנגד עיניו את טובת האומה. אם הוא מגיע למסקנה שטובת האומה היא שייתן את תפקידו לאחר, הוא לא נדבק לכסא אלא מפנה את מקומו. מסורת בית הלל קבעה את בני בתירא כדמויות מופת של ענווה בהנהגה (בבא מציעא פה).
הסיפור הזה היה אירוע מכונן בתולדות התורה שבעל פה ובעיצוב דמותה של היהדות בכלל. עד לימי הלל, הייתה ההנהגה (גדולה, כפי שכינו אותה חז"ל) בידי המנהיגים, והחכמה והפסיקה בידי החכמים, כפי שסיכם ה"חתם סופר" (בחידושיו למסכת נידה מט) "ואז נהגו בני בתירה ענוה יתירא והורישוהו להלל תורה וגדולה במקום אחד. וכן היה מן אז לכל זרע הלל אבל לא לפני זה".
מאותו יום והלאה, מסרו המנהיגים (הפוליטיים) את שבט ההנהגה לחכמי המשפט, והאומה ראתה בחכמי ההלכה והמשפט את מנהיגיה. שילוב זה, בו נשיא הסנהדרין הינו חכם מבית דוד, ומשמש כשופט עליון וגם כמנהיג הלאומי, נמשך עד לסוף תקופת המשנה כשלוש מאות שנים אחר כך, ובו הונחה התשתית ליהדות ההלכתית שאנו מכירים היום.
היום ההוא, בו נצרבה בתודעה הלאומית הפניה אל חכמי המשפט ליטול את ההנהגה ולנהל את העניינים הלאומיים, לאזן בין ערכים מתנגשים, ממשיך לעורר גלים בתרבות שלנו עד היום. נכון שהיום כל קבוצה רואה חכמים אחרים, "פוסקי הדור" של אותה הקבוצה, אך ערב פסח שחל בשבת מחזיר אותנו אל השאלה ההיא, אל הדיון באיזונים והנהגת האומה, אל הלל הזקן ובני בתירה. (משיב: הרב דרור ברמה)
מומלצים
