מילים מסחררות, מילים ממכרות, מילים משקרות
אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל לחשוב שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך
ההרצאה המרשימה שלו באוניברסיטת קרנגי מלון, שזכתה לכינוי "ההרצאה האחרונה" ומיליונים כבר צפו בה באינטרנט, גם יצאה לאור באחרונה בצורת ספר. יש בה הרבה דברים חכמים, מעוררי השראה, מחזקים. אבל משום מה, דווקא המשפט הקטן הזה תפס אותי, או יותר נכון - מצא אצלי הד למסקנה עגומה למדי שהתחלתי לגבש לעצמי עוד קודם לכן, בעקבות כמה התנסויות, חלקן של חברות טובות, חלקן שלי.
אודה ולא אבוש, יש לי נקודת תורפה - גברים יצירתיים. יש נשים שאוהבות עוצמה, אחרות אוהבות כסף, ויש כאלה שמחפשות מישהו שיסגוד להן. אני אדישה לגמרי לשלושת הדברים האלה. יש תכונות אחרות שעושות לי את זה, חלקן רדודות, לצערי. אבל אולי הבולטת ביותר, ממש במירוץ צמוד עם החוכמה והשנינות, נמצאת היכולת ליצור, בעיקר ליצור במילים.
אני בוודאי לא היחידה שאפשר לסבר את אוזניה/עיניה במילים יפות. מכתבי אהבה שנשלחו במרוצת הדורות הצליחו לכבוש את ליבותיהן של העקשניות שבנשים. גברים שרו סרנדות מתחת לחלונות, ואם לא היה באפשרותם לחרוז חרוזים משלהם, עשו זאת במילותיהם של משוררים ופזמונאים. בכלל, מאז האינטרנט יש לא מעט כאלה שליטשו את החיזור המילולי לכדי אמנות.
"רק איתך יש לי סקס מדהים כזה"
כאן אני נדרשת לתוכנית אחרת של אופרה שראיתי בזמן האחרון, בה התארחו "הנשים האחרות" של גברים בוגדים. זה לא חדש, כמובן, אבל בהקשר הספציפי הזה שווה לציין, שהגברים האלה הצליחו להשיג את אהבתן ומסירותן של אותן נשים, שהן בעצם סוג של פילגשים מודרניות, לא על ידי תמיכה פיננסית, אלא על ידי דיבורים יפים. משתתפות התוכנית הודו שהוחמאו ממילות האהבה ומהשבחים המפליגים שחלקו להן בעלים של נשים אחרות: "רק את מבינה אותי", "את החברה הכי טובה שלי", "רק איתך יש לי סקס מדהים כזה", "את אהבת חיי", "אלמלא הילדים, מזמן הייתי עוזב את הבית", וכן הלאה ברוח זאת.
למילים, ובמיוחד למילים יפות שנבחרו בקפידה, מושחלות בתוך משפטים כמו מחרוזת של אבנים יקרות, יש המון כוח. הן מסחררות, הן ממכרות. אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל לחשוב שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך.
כמה מאכזב לגלות שזה לא בהכרח כך. כמה הרבה יותר כואב להיתקל בהתנהגות חסרת רגישות מצד מישהו שמסוגל לבטא בכתיבה את הנימים הדקים ביותר של הרגש.
אז זה לא שאני מיד מתחילה להתאהב בבחורים שלא מסוגלים לכתוב משפט רהוט אחד גם אילו חייהם היו תלויים בכך. אבל בהחלט, "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול". כשמסלקים הצידה את מסך המילים היפות, וזה באמת מסך צפוף מאוד לפעמים, שמסתיר את המציאות, נשארים, כמו שהמליץ פרופ' פאוש לבתו הפעוטה, המעשים. והמעשים, הם מדברים בקול רם יותר מכל המילים. המעשים צועקים. "אני שקרן", הם עשויים לצעוק, או "אני לא מסוגל להיות נאמן", "אני נרקיסיסט אינפנטילי", או "אני פוחד לזוז", ואפילו "ככה זה, אני פשוט דפוק".
כן, ממש צועקים. צריך רק להקשיב להם.
לפנייה לכתב/ת 
