פיצוחים ואיי-פוד בגטו ורשה
בני הנוער הישראלים הוכיחו ביום האחרון של מסעם בפולין, שלא למדו דבר. הם אולי יודעים יותר על השואה, אבל בכל מה שקשור לנימוס ולכיבוד האחר – הם זכו בציון נכשל ומבזה
כבר הרבה זמן לא הרגשתי כל כך גאה וכל כך נבוך להיות ישראלי בעת ובעונה אחת, כמו שהרגשתי בביקורי בפולין.
מצד אחד, הציפו אותי רגשות לאומיים עזים, אולי אף לאומניים רחמנא ליצלן, כשעמדתי תחת דגלים כחולים-לבנים שנשאו בגאון תלמידים ישראלים ברוח הקרה של אושוויץ ומאיידנק. מצד שני, סומק ארגמן שטף את פני ובושה צרבה את לחיי, למראה התנהגותם של בני הנוער הישראלים בכמה אירועים שמעט כבוד ואיפוק נדרשו בהם.
כך למשל, בטקס המרשים והמכובד שהפיקו הפולנים לציון 65 שנה למרד גטו ורשה, בו השתתפו לצד נשיא פולין, לך קצ'ינסקי ונשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, גם שר החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, נציגים של ממשלות גרמניה וארצות הברית, חברי סנאט פולנים, ניצולי שואה, וטרנים, קצינים בכירים בצבא הפולני וגם – כמה מאות בני נוער ישראלים מרחבי הארץ, שסיימו באותם ימים מסע אינטנסיבי בין מחנות ההשמדה.
קשה לתאר את גודל ההשקעה של הפולנים באירוע. קשה גם לתאר במילים את יראת הכבוד בה התייחסו מאות המוזמנים הלא ישראלים לנאומיהם של שני הנשיאים, לשירת "אל מלא רחמים", להמנון הישראלי, לתפילה בעברית ולטקס כולו. ניכר היה שכולם עושים מעל ומעבר כדי לזכור את גיבורי גטו ורשה.
אך באותה שעה, כמה מטרים משם הג'ונגל עלה על גדותיו. בצד הישראלי שבו רוכזו חברי משלחות הנוער, התנהגו כולם כאילו היו בעיצומה של חפלה על אי תנועה בתל אביב. רק המנגלים היו חסרים: שקיות חטיפים, בקבוקי שתייה, צחקוקים רמים, צעקות. חלקם שכבו להם על הדשא, כשאיי-פודים מונחים על אזניהם. התגודדויות קבוצתיות, מיני-פסטיבל מספרי סיפורים ובדיחות, נמנומים קצרים, עישונים, לחשושים, משחקי תופסת מזדמנים מלווים בקריאות עליזות, פיצוחים, היסטריה ילדותית, מביכה ומוגזמת למשמע שלושה מטחי כבוד. כל אלה היו שם.
גם מורים אדישים היו, עסוקים בחיפוש אחר מקום נוח להישען עליו. נציגי משרד החינוך שטמנו ידיהם בכיסים ובהו במתרחש ללא ניע, ובסך הכל – בושה וחרפה. למעט כמה עשרות בני נוער שטרחו לעקוב אחר הטקס ולהניף דגלים, החגיגה המזרח תיכונית התנהלה כמתוכנן וללא קשר לזכר היהודים שלחמו בנאצים.
אחד המורים הסביר לי שמשרד החינוך אשם כי לא טרח לארגן כסאות לישראלים, והטקס היה ארוך. מורה אחר אמר שהתלמידים התקשו להבין את הנאומים בפולנית, ולכן איבדו עניין במתרחש סביבם. ההסבר הזה יכול היה לתפוס, לולא ראיתי במו עיניי את חוסר העניין ואפס הכבוד שהפגינו רוב התלמידים לסמלי מדינת ישראל בזמן נאומו של הנשיא פרס בעברית צחה וברורה. על היחס להמנון הפולני ולשאר הנואמים מיותר להתייחס מפאת המובן מאליו והבושה.
בליבה של ורשה, מטרים בודדים מאנדרטת רפפורט, אחרי שמונה ימים, שלושה מחנות ריכוז, שני גטאות ועשרות סיפורים – בני הנוער הישראלים הוכיחו ביום האחרון של המסע שלהם שהם לא למדו דבר. הם אולי יודעים יותר על השואה, אבל בכל מה שקשור לנימוסים, לתרבות, לחינוך ולכיבוד האחר – התלמידים האלה זכו בציון נכשל ומבזה. ועם הציון הזה הם חזרו הביתה, לישראל, להורים ולמערכת חינוך שאולי מטיסים אותם לפולין - אך שולחים אותם לשם עם מטען ערכי ריק.
לפנייה לכתב/ת 
