תהליך של הבשלה בחמאס

את הצהרותיהם האחרונות של ראשי החמאס יש לפרש על רקע חידוד ההבדלים בין שני מוקדי הכוח בתנועה: חמאס חוץ וחמאס פנים, מאז השתלטות התנועה על הרצועה ועל מוסדות הממשל שבה. 

ככל שחמאס פנים ובעיקר הזרוע הצבאית שלו, עז א-דין אל קסאם, המשיכה בחיכוך צבאי עם ישראל וההתגוששות אלימה איתה, כך היא צברה בעיני עצמה, בעיני הציבור הפלסטיני ובעיני העולם הערבי והאיסלאמי - יותר השפעה ומכובדות. בקרב הציבור הפלסטיני היא הפכה לסמל החדש של המאבק בישראל. במובן זה היא הפכה לתחליף של ערפאת, שהותיר אחריו חלל ריק. לאבו מאזן והנהגתו לא היו היכולות למלא אותו.

אבל ההישגים הללו כירסמו בדומיננטיות וביכולת השליטה של חמאס חוץ, בעיקר על מה שקורה בקרב ההנהגה הצבאית של התנועה בעזה. כתוצאה מכך התגלעו חילוקי דעות בכל הנוגע לסדר היום וסדרי העדיפות של התנועה.

חמאס חוץ נותר דבק בעמדתו בעקביות: יש להשיג הפסקת אש, אבל כזו שתכלול את הרצועה ואת הגדה גם יחד, כדי לא להגדיל את מידת השפעתו של חמאס ברצועה, ולא לאפשר ניצחון שייזקף רק לו. הנהגת חמאס חוץ רוצה לשנות לא רק את פני הרשות הפלסטינית אלא לארגן ולהגדיר מחדש את אש"ף כולו, ולהפוך אותו לגוף שנשלט על ידי אידיאולוגיה פלסטינית עם מאפיינים איסלאמיים.

את ראשי חמאס ברצועה מנחים שני שיקולים - לייצב את שלטונם, וכן לזכות במעמד לגיטימי בעיני העולם, בעיני הפלסטינים ובעיני מדינות ערב. כדי להשיג זאת הם מציבים בראש מעייניהם את הנכונות להגיע לרגיעה עם ישראל, למרות שאין היא עולה בקנה אחד עם העיקרון המרכזי של המשך מאבק עד לשחרור פלסטין כולה. אך רגיעה כזו נותנת לחמאס אפשרות לשקט והתארגנות מבפנים, תוך פתיחת המעברים מישראל וממצרים שתאפשר הכנסת סחורות.

כך שכשחאלד משעל שעומד בראש הלשכה המדינית של החמאס, מקבל את רעיון הפסקת האש ברצועה בלבד, הוא עושה זאת תוך שהוא זה שמכתיב את היעד האסטרטגי. הנכונות לדבר ברמה הלאומית מאפשרת לו לשמור על צביונו של הפתרון המדיני.  

ההצהרה של ראשי התנועה בדבר נכונות לקבל בתנאים שלהם מדינה בגבולות 67' מהווה בסך הכל עמדת פתיחה, אך היא בהחלט מסמלת תהליך של הבשלה ונכונות לשקול הסדר מדיני במתכונת של שתי מדינות, ישראלית ופלסטינית, שמזכיר את הדרך שעבר אש"ף בהנהגת ערפאת.

עם זאת, הכרה בישראל לא תבוא כל כך מהר. ולא בטוח שבחשבון סופי זה רע לישראל. דווקא אם חמאס מסרב להכיר בה פומבית ופורמאלית, מה שמתבקש לתפיסתו נוכח הצורך שלו לשמר את הגחלת האידיאולוגית מבלי להיתפס ככופר בעיקר, אפשר יהיה להגיע להסדר שיוגדר כארעי. שהרי כל עוד חמאס לא מכיר בישראל זה לא יכול להתקבל כהסדר קבע. כך מידת הגמישות שתעמוד לישראל בכל הנוגע לנסיגה לווי 67' או לפינוי התנחלויות תהיה גדולה יותר ופתוחה למו"מ.

מהצהרותיהם של ראשי החמאס ניתן ללמוד על נכונות לשדרג את התהדייה, שהיא מבחינתם שלב ראשון בתהליך של מסע ארוך עם ישראל. ניכרת כאן גם נכונות לדבר במונחים של הסדרי ביניים מתמשכים. כל זאת בשל האילוצים האידיאולוגיים של התנועה, שעדיין לא בשלה לבטלם או להסיר אותם.

לפתחה של ישראל נותר אתגר - כיצד לרבע את המעגל שבו נמצאים היא, הרשות והפתח. הפלסטינים הלגיטימיים שאיתם מותר וצריך לדבר על הסדר הם הרי חברי המחנה הנגדי הממסדי, ולא האופוזיציה האיסלאמית. אך החמאס כבר אינו גוף זניח רדיקאלי, גוף הזוי שלא רלוונטי למציאות המתפתחת, אלא להיפך. זהו גוף נושם, חי, בועט ומשפיע שמגדיר סדרי עדיפות ויש לו גם יכולת להכניס מקלות לגלגלי כל מהלך ישראלי שלא ייקח אותו בחשבון.

מצד שני ישראל מחוייבת לרשות הפלסטינית. לכן המהלך מחייב הרבה יצירתיות. הולכות ומסתמנות שתי כתובות בצד הפלסטיני: זו שאנו מנהלים עמה מו"מ, והיא כתובת רצויה אך חלשה, והשניה - שמידפקת בדרכה שלה על דלתי המו"מ בתנאיה, אך לא רצויה מבחינתנו. היא רלוונטית כי אי אפשר בלעדיה במצב שנוצר, שבו היא בעצם זו שמכתיבה את קצב הארועים מול ישראל.

כיוון שאי אפשר עוד לטאטא זאת תחת השטיח ולהתייחס לחמאס כזניח, אנו עומדים בפני פרשת דרכים. אפשר להעריך שהתגובה הרשמית של ישראל תהיה דחייה של יוזמה כזו, אבל אין ספק שבחדרי חדרים הדרג המדיני והצבאי שלנו מתייחסים לכך בכובד הראש הראוי. המהלכים האחרונים לא נפלו עליהם בהפתעה, ובצל חילופי האש והסיכולים ניתן להניח כי גחלת של מו"מ כבר החלה ללחוש באמצעות מתווכים שונים.

השאלה הגדולה היא לא אם ישראל תדבר עם חמאס, אלא מתי זה יקרה ובאילו תנאים. ככל שהמהלך יוקדם כך ייטב לנו. ככל שיתאחר - המחירים בצד הפלסטיני יעלו.

פרופ' שאול משעל, אוניברסיטת תל אביב, חוקר תנועת החמאס והאיסלם הרדיקלי. מחבר הספר "זמן חמאס"