אדם בתוך עצמו הוא גר

כל מה שצריך להיות בהצגת יחיד מקפל בתוכו "איטרוף", שזיכה את השחקן אלי גורנשטיין בפרס ע"ש ניסים עזיקרי בפסטיבל התיאטרונטו. סיפור מצוין שכתוב נפלא, שחקן שממציא את עצמו בכל רגע נתון מחדש ומרקד בין סיטואציות בנונשלנטיות ובימוי לא מרעיש או מאפיל שמוציא מהעומד על הבמה את המיטב. אלי גורנשטיין הוא שחקן חכם, מרגש, אינסופי, רב שכבתי שלא מפסיק להפתיע.

גורנשטיין. בשום רגע זה לא מרגיש כמו משחק (צילום: מרב יודילוביץ')

קשה למצוא שחקנים שכמותו אשר מביאים לכל תפקיד, קטן כמו גדול, עומקים שכאלה ופריטת רגעים לניואנסים כל כך טבעיים שבשום רגע לא מרגישים כמו משחק. הוא ידוע בתור גונב הצגות סדרתי ובהצגה הזו, כשהבמה כולה שלו, הוא פשוט שובה. את הנובלה של גרוסמן עיבדה למחזה דנה אידיסיס, ביתו של במאי ההצגה בנצי אידיסיס. עם הזכייה אמר גורנשטיין שקצת קשה להאמין שמדובר בבחורה בת 21. הוא צודק. מדובר בטקסט מחודד שמציף בכנות יוצאת דופן את הבדידות במערכת יחסים רבת שנים. ליבת המחזה מוליכה את הגיבור, גבר באמצע שנות החמישים לחייו, במסע לילי מסויט ומענג אל נבכי הקנאה לאשתו שמנהלת מזה עשר שנים רומן, או כך לפחות הוא מאמין. הכל צף מעל לפני השטח – חרדת הנטישה, המין שהלך ודלל, הכעס והצער שמאיימים להטביע, התאווה שעדיין קיימת, הרצון העז לשמר את הקיים. הבימוי של אידיסיס הוא חגיגה בזכות העדינות וחוסר הצורך להפגין נוכחות. הוא מפנה לגורנשטיין את הבמה ולמען האמת עם טקסט ושחקן שכזה, במאי לא צריך לבקש יותר למעט אולי מבית שיאפשר להצגה לרוץ גם אחרי הפסטיבל.

בוימולד. יש לה את זה (צילום: מרב יודילוביץ')

וידוי קטן. לאפרת בוימולד, שמשחקת במונודרמה "יהודי זקן בלונדינית" של המחזאית הצרפתייה אמנדה סטרס, אני חייבת התנצלות. בטור שכתבתי לפני חודשים ספורים הגדרתי את בוימולד "כוכבנית טלנובלות מוכשרת ודוגמנית" ותהיתי מדוע היא רואה לנכון למרוח בעיתונים הצהרות כבדות משקל על תפקידי אופי בתיאטרון. ובכן, בהצגה הנוכחית שתרגמה וביימה אלינור אגם, היא מוכיחה מעבר לכל ספק שגם בלי לימודי תיאטרון מסודרים, יש לה את זה. במשך שעה מצליחה בוימולד, שמגלמת בחורה צעירה סכיזופרנית, להעביר את הצופה דרך טלטלת הנפש וייסוריו של יהודי זקן ניצול אושוויץ שכלוא בגופה. יש בה משהו נוגע ללב בבוימולד ורצינות מעוררת הערכה. היא נעה בין תמימות מקסימה, לציניות מנוקדת בהומור ועצב אינסופי. היא מיוסרת אבל גם מלאת הומור. אישה של סתירות. דמות מורכבת ומעוררת מחשבה.

זו הפעם השנייה שאלינור אגם מביימת לתיאטרונטו. בשנה שעברה ביימה את גבי עמרני במונודרמה "בדידותי היקרה" המבוססת על שיר של ז'ורז' מוסטאקי. אז, צדה עבודת הבימוי שלה (שהיתה רחוקה מלהיות מושלמת) את העין בשל שפע הרעיונות מלאי הדמיון והכוונת השחקן. בהצגה הנוכחית מדובר בקפיצת מדרגה ענקית שמעידה על התפתחות ודרך לא קצרה שעשתה. אגם מדלגת מעל מרבית המכשולים שעלול להעמיד הטקסט ומורכבותו והיא עושה את זה בדרכה שלה.