הפמיניסטית משיר השירים

שיר השירים הנקרא בחג הפסח, הוא אסופת שירי אהבה שכתבו זה לזו (ולהפך) זוג אוהבים. מזמור אהוב עלי במיוחד נמצא בסיומה של האסופה (ח, ח-י):

אִם חוֹמָה הִיא - נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא - נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז.

אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.

לפנינו פרוטוקול של דיון משפחתי – אחים הדנים בדאגה בהתפתחות המינית של אחותם: 'קטנה ושדיים אין לה'. דאגת האחים נובעת מהתחושה שמתקרב ה'יום שידובר בה' – יום חתונתה. מה יעשו האחים באחותם הלא-מפותחת? כיצד יזרזו הבשלה מינית של נערה צעירה? האחים המודאגים בטוחים שעליהם מוטלת האחריות לייצר פתרון לפער בין ה'אין שדיים' ליום החתונה הממשמש. התמהיל הקשה בין תחושת האחריות לתחושת האין האונים של הבנים לנוכח 'אין השדיים' של האחות, מתרגם באופן לא מפתיע לרקיחת פתרונות אלימים: 'נבנה עליה טירת כסף/ נצור עליה לוח ארז'. האחים הנואשים מנסים לבנות על אחותם את החסר לדעתם בגופה.

יש פרשנים המפרשים את דימויי החומה והדלת כשתי התייחסויות הפוכות להתנהגות המינית של האחות - 'אם חומה היא' – אם אחותנו התנהגה כחומה '...שלא יכנסו לתוכה' (רש"י) אנחנו, האחים, נגמול לה בתוספת שמירה מפוארת על שמירתה – 'נבנה עליה טירת כסף'. לעומת זאת, אם אחותנו נהגה בצעירותה כ'דלת': 'הסובבת על צירה... להיות הם באים בה והיא בהם' (רש"י) -נגביר את הפיקוח על האחות ונחסום את 'הפתח': 'נצור עליה לוח ארז'.

קשה להתמודד עם אחות מתבגרת

שלל חרדות מלווה את האחים המתבוננים בהתבגרות אחותם הצעירה, וכדרכן של חרדות הן סותרות זו את זו ועל כן מקשות על הפרשנים המחפשים רצף הגיוני במזמור. עולם החרדות לא מבוסס על ההגיון וכמוהו – המזמור הבהיר שלפנינו. מחד, מוטרדים האחים מכך שאחותם עדיין לא התפתחה, ובאותו זמן הם חרדים מהאפשרות שאחותם כבר פתחה את דלתות גופה לחבריהם הגברים. ההסכמה להבין את נפשו המסוכסכת של האדם החרד היא מפתח פרשני למזמור שלפנינו.

שדי כמגדלות

באופן לא מפתיע נמצאת ההפתעה של המזמור בתגובה הקצרה של האחות, תגובה המתחלקת לשלשה חלקים:

'אני חומה' פותחת וקובעת האחות ובניגוד לחרדות-פנטזיות שלכם, גופי לא היה ל'דלת'.

ושדי כמגדלות – שוב, בניגוד לחרדות-פנטזיות שלכם, גם ההתפתחות המינית שלי היא לא בדיוק מה שאתם חושבים... בעודכם מהרהרים ב'מצוקתי', גדלתי והתפתחתי ושדי הם כבר כמגדלות. אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום - ובכלל, חותמת 'הקטנה', בכל הקשור לגברים ושידוכים, הסירו דאגות ופנטזיות מלבכם. אני מסודרת, והכל התרחש בטוב ובשלום.

לפני שהם דאגו לה הם התעללו בה

בתנועה מעגלית קושר 'אבן עזרא' את המזמור שלנו, לדברים שאומרת הנערה על אחיה בפתיחת הספר (א, ו): 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי'. האחות שלפנינו כואבת את כיעורה שבא לה בשל אחיה שהזניחו אותה, התעללו בה ('נחרו בי') וכפו עליה לשמור על 'כרמיהם', בעודם גורמים לה להפקיר את 'כרמה שלה'.

מדרש פמיניסטי בעקבות 'אבן עזרא'

בעקבות הצעתו של 'אבן עזרא' אקרא יחד את שני המזמורים-סיפורים אודות יחסי האחים והאחות הצעירה. האחות, בעודה בקרב משפחתה, הופקרה על ידי אחיה ששלחו אותה אל הכרמים, אולם ברגע שהונפה מעל האחים חרב ההתפתחות המינית של האחות, חרב יציאתה אל חיקו של הגבר החדש, הם מיהרו להכניס אותה הביתה והפכו לחומה בצורה, לנוטריה של הנוטרת משכבר.

האחות אולי צעירה אבל ממש לא תמימה, היא למודת נסיון קשה ביחסיה עם אחיה, היא מבינה שהשמירה לא תהיה אלימה פחות מההפקרה של ראשית הדרך, ועל כן היא מאותתת לאחיה שיניחו לה לנפשה: 'אני חומה ושדי כמגדלות'.

עצמאות שיסודה במצוקה

אני שבה אל המזמור החותם של הספר וחושבת לעצמי על מקורות היניקה האפשריים של 'המרד הפמיניסטי' שלפנינו. מה גרם ל'קטנה' להבהיר לאחיה שאינה זקוקה להגנתם וכי היא כבר 'מצאה שלום' בעיניו של גבר אחר? אני כמובן חושבת לעצמי גם על המקומות הלא-מדוברים מהם אנחנו מגיעות אל המאבק הפמיניסטי שלנו.

אני שומעת את האחות מורדת באחיה בעודה מאמצת את השפה שבקשו להנחיל לה: 'אני חומה', 'שדי כמגדלות', 'הייתי בעיניו' – הנה ושוב לפנינו אשה שרכשה את עצמאותה תוך אימוץ השפה ועולם הערכים של המתעללים בה.

הקשר בין המזמורים קורא לי לחשוב על הקשרים האפשריים בין עצמאות, מכאובי ילדות ובדידות. הפמיניסטית הגאה של הפרק האחרון בשיר השירים נצבעת לפתע בצבעי הכאב. האם היא באמת לא מעוניינת בהגנת אחיה הגברים או שהיא מבינה את חוסר האמינות שבהצעתם? וחשוב מכך - האם היא תצליח לכרות ברית של שלום עם גבר אחר או שלנצח יתנהלו מערכות יחסיה עם הגברים על החרב?

חברי בבית המדרש של הטוקבקים - האם האהבה יכולה לנצח את צלקות העבר?

שיר השירים מסתיים בתחושת החמצה. האהבה לא ממומשת. הרעיה משלחת את אהובה לנפשו (ח, יד): 'בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים'.

האם זה הלך המחשבה הרומנטי של שיר השירים שמחייב חוסר מימוש של האהבה, ואולי יש קשר בין הנערה המנוצלת של הפרק הראשון, לאשה העצמאית והבודדה של הפרק האחרון ולחוסר היכולת למימוש האהבה?

חברי לבית המדרש של הטוקבקים – אני רוצה להאמין שהאהבה יכולה לנצח ושהמסע אל האהבה צריך להתקיים ואף להשתבח מתוך צלקות העבר. בשבוע הבא תקח אותנו הפרשה אל מחוזות האהבה. כתמיד, אודה לכם על כל דיון בדברים שהובאו כאן ואודה במיוחד אם תציעו הגדרות קצרות הבאות מן הלב, למושג 'אהבה'. מקווה לדון בחלק מהגדרותיכם בטור הבא.

ועד אז – אהבה ושבת שלום

רוחמה