לך אל התעלה, עצל

"גינת ביל"ו! גינת ביל"ו!" קראה בשמחה התיירת הקטנה, בקרוב בת שנתיים, כשבאה בשעריהם של גני לוקסמבורג. גם את גני טווילרי זיהתה בתור הגינה ההיא, ולמעשה כל אחת מהגינות שראתה, מהקומפקטיות של המארה ועד לפארק של לה וילט, זכו בתואר הזה. כי בשביל הילדים מלב תל אביב, כמו שהיו הילדות שלנו, כמו שהן עדיין, "גינת ביל"ו", כמו פריג'ידר, כמו טיטולים, הוא שם גנרי לגינה באשר היא.

גינת ביל"ו, כדאי לדעת, היא הלב-תל-אביביות במיטבה, ובו זמנית במירעה: היא מקום הומה ונעים כמעט בכל שעה של היום, תמיד אפשר לפגוש שם הורים של ילדים מהגן, או מהגן הקודם, תמיד יהיה שם מגוון אנושי מעניין ותמיד יהיה מי שיחלק במבה ומי שישתף בחטיף האורגני שאפה בבית מבעוד מועד.

אלא שזאת גינה עלובה, שזוכה לתואר "גינה" בחסדיהם של שלושה עצים ורצועה צרה של דשא שמקיפה אותה, ומריחה מהדשן הטרי שמפזרים בה בנדיבות כלבי השכונה ופעוטות בתהליכי גמילה. ובנוסף, הגינה הזאת, מושא חלומותיה של הילדה שלי - כשהיא עולה על כל אחד מסוסי הקפיץ האלה בפריז היא דוהרת לביל"ו - מוקפת בשלושה כבישים, אחד מהם ראשי, מפויח ורועש במיוחד.  

תעלה לי חביבה

דרך עיניהם של החברים שבאו לבקר אותנו כאן, דרך עיניהם הטריות של הילדים שלהם, נוכחנו שוב כמה יפה כאן. לא רק לוקסמבורג וטווילרי, בכל מקום שבו תהיו בפריז, תמיד תהיה גינה מקסימה לעצור בה, לפרוק את העגלה וליהנות מהמתקנים היפהפיים, המקוריים, והמתוחזקים לעילא, להתלכלך באלגנטיות בארגז החול המסונן, להתפעל מהמזרקה העתיקה או לנהוג את הרכבת המותאמת לילדים, אבל לא באמת זזה לשום מקום (חוץ מלגינת ביל"ו, כאמור).

כשסיימנו לרכוב על כל הקרוסלות שבפארק שליד סיטה דז אנפן, עיר הילדים בלה וילט, היה עדיין חמים וצהוב, והיה קשה לחשוב על כניסה למעבה המטרו, אז התחלנו לצעוד לכיוון הבית לאורך התעלה. קנאל סן מרטן ומאגר לה וילט שבתחילתה נחפרו בתחילת המאה ה-19, בהוראתו של נפוליאון, שחשב שבאמת כדאי להפסיק עם כל המגיפות האלה, והכי טוב להתחיל במי שתיה נקיים. כמעט מאתיים שנה העבירה התעלה מים נקיים לעיר ואפשרה לספינות משא לקצר את מסלולן באמצעותה.  

שנים אחר כך ביקש פומפידו, שהיה אז נשיא הרפובליקה, לסלול אוטוסטרדה על תוואי התעלה. בלחץ התושבים בוטלה התכנית והתפקיד המרכזי של התעלה מאז, על כל חמשת הקילומטרים שלה, הוא לענג את התושבים והקהל הרחב. והיא מבצעת את תפקידה מעל ומעבר למצופה.

עוד לא הבינו את הפוטנציאל. קנאל סן מרטן (צילום: כנרת רוזנבלום) 

רובה של קנאל סן מרטן הוא במפלס הרחוב, מה שמאפשר שיטוט ממש קרוב למים. וההליכה לאורכה נעימה ויפה, עם העצים שפורחים עכשיו, והברווזים ששמחים לשאריות הבגט, רוכבי האופניים ושחקני הפטאנק שבשוליים.

האזור הזה של העיר עדיין לא אפוי לגמרי, כאילו רק עכשיו הבין שעוברת בו התעלה המקסימה הזאת. אפשר היה לצפות שגדותיו יהיו זרועות בבתי קפה וברים ובציירים, אבל במקומם יש קולנוע, כמה חנויות עתיקות, חנויות של אופניים להשכרה, בתי קפה מעטים, מסעדות כמו זו של הוטל דו נורד המפורסם, שהקהל שלה הוא מהיפים שראיתי, אבל היא לוקה מעט בתחום האוכל. נעים ומיוחד להסתובב שם, מאוד לא שאנז-אליזאי; יש שם הרבה יותר בחורות צעירות שקוראות ספרים על גדת התעלה מאשר נשים מהודרות בשופינג.

מעורבות שכונתית

טוב, אם כבר הזכרנו שופינג, זה לגמרי לא קשור ולא ברוח המעורבות החברתית שתיכף תשתרר כאן, אבל פשוט חבל שלא להזכיר את שלישיית החנויות של אנטואן אה לילי (קה דה ואלמי 95), המותג הצרפתי הקטן והמשגע, שסדורות לאורך התעלה. ההורסת שבהן היא החנות לילדים, שמפיקה את המיטב מהצבעוניות העליזה והלעתים מתקתקה מדי של הצמד.

רגע לפני שהגענו לאנטואן ולילי, עם ילדה אחת ישנה ואחת שההליכה לאורך תעלה הפילה עליה שלווה הולנדית משהו, צמח לנו מימין ובלי התראה גן וילמין, שהוא גם פורח ויפה, וגם יש לו שטחים שמוקצים לטובת ציבור המגננים, שמצליחים במה שמעולם לא הצלחתי: לגדל צבעונים. גם קיומו של הגן הזה הוא תולדה של מאבק אזרחי, כי במקום שבו היה פעם בית חולים צבאי, היו אמורים לקום בנייני מגורים. שוב קמו התושבים - עד אז לא היה שום שטח ירוק ברובע העשירי - שוב הרימו צעקות, אבל בשקט, כדי לא להסעיר את מי התעלה, והפרויקט בוטל ובמקומו הוקם גן וילמין השוקק, והנה איכות חיים של ממש.

מזכיר למישהו משהו? כן, אבל לא נעים. מזכיר לי איך התחמקתי מהפעילה השכונתית כשניסתה לגייס אותי לפעול להקמת פארק במתחם קריית ספר בתל אביב, כי באמת היו לי אז, כמו תמיד, דברים קצת בוערים יותר בחיים; מזכיר לי איך העברתי הלאה, בעייפות, את העמודים שסיפרו במקומונים על מגדלי היוקרה שיקומו במקום השוק הסיטונאי. מזכיר איך ויתרתי כמעט מראש, אחרי שמעט הפעולות שבהן השתתפתי העלו חרס, למרות ששטח ירוק באמצע העיר הוא הרבה יותר שימושי לתושבים מכל גני יהושע גם יחד.

לצד הכאה על חטא, אפשר לשאוב השראה מהצלחות, כמו מזו של הקאנאל שגרמה להצערת האיזור כולו והשבחתו. ב-17 במאי ייפתח שם פסטיבל הופעות רחוב. למחרת יפתחו שם שולחן ל-500 איש, שיישבו ויסעדו יחד, כשכולם מביאים אוכל וכולם מתחלקים. אם אתם בסביבה, תבואו, תשתתפו, אפילו תייבאו את זה לארץ. זה קוד פתוח, הקוד הזה של חיי השכונה.