כיצד נולדו קלקלות כלכלת ישראל?
צבי לביא יוצא למסע ייחודי בתולדות הכלכלה, מימי ילדותו בתקופת הקמת המדינה, דרך הצנע והקיצוב שהולידו את תרבות השוק השחור, ועבור בפרוטקציה וב"ישראבלוף". פרק ראשון בסדרה
המדינה פרצה לחיינו בתפר שבין ילדותנו לבגרות שהקדימה את זמנה. כבר לא ילדים, אבל לא מספיק גדולים כדי להצטרף למאמץ המלחמתי לסילוק הבריטים מהארץ. היינו צעירים רק בשנתיים-שלוש מקרובינו, שהדביקו בלילות את כרוזי המחתרות או העבירו תשדורות כתובות, במקום האלחוט שלא היה.
ילדי חסמב"ה לחמו בשטח רק בסיפור שיגאל מוסיזנזון כתב בהמשכים בשבועון משמר לילדים. הם נהפכו מיד למושא חלומותינו. החלום שנותר בספריות. כי העצמאות, שנולדה בסערת המלחמה, לפני שהספקנו להתכונן אליה, לא היתה בדיוק מה שחשבנו. בשבילי, על כל פנים, היו השנתיים הראשונות ריאליטי לא מבוים של הישרדות בדוחק התורים כדי להביא הביתה 5 ביצים, חצי קילו עגבניות, רבע קילו בשר או 2 בננות כמעט רקובות.
איתרע מזלי ואחותי באה לעולם בשבוע שאחרי הכ"ט בנובמבר. לתינוקת, שתוכננה לפני המדינה, היו צרכים שאספקתם עוד היתה זמינה ימים ספורים לפני הלידה. באותן שנתיים ראשונות הרגשתי שאני נושא על כתפי את נטל מלחמת הקיום שלה. תינוקת איננה בררנית אלא צמודה למזון שמרני. אני יכולתי להחליף את חביתת הבוקר בעיסה של אבקת ביצים אפויה בחצי כוס מים. לתינוקת שצריכה ביצה טרייה זה היה מרשם בדוק לחנק.
לא ידענו שאנחנו עניים
רעב מהספרים לא היה אז בארץ, גם לא בירושלים הנצורה. המלחמה התנהלה רק חודשים ספורים ובהפוגות. הבריטים השאירו במחסנים מלאי של מזון קשה ושימורים. הבעיות החלו עם המזון הטרי, כשנקטעה אספקת הביצים והירקות מהכפרים הערביים, ונעלמו מהשוק התפוחים והאגסים העסיסיים מלבנון. הקרבות שיתקו, או שיבשו, גם את הייצור וההובלה של חקלאות הקיבוצים והמושבים היהודיים.
אבל המעט שהגיע לחנויות הספיק. רמת החיים בקושי נפגעה, כי לא היה במה לפגוע: במונחי ימינו, כמעט כולם חיו בתחתית הסולם. גם לבעלי האמצעים לא היו עיניים גדולות. אחרי לידת התינוקת נאלצנו להצטופף: ארבע נפשות בחדר האחד שלנו, בלי טלפון או מזגן ובקושי עם רדיו, בדירה צפון תל-אביבית שהתחלקה בין שלוש משפחות זרות, בדרך כלל מסוכסכות. בישלנו ואכלנו במטבח דמוי צינוק, וכולם עמדו בתור לבית השימוש ולאמבטיה, עם תנור לחימום מים בשקיות נסורת ספוגה בסולר.
המגורים היו בשכירות צנועה. בעל הבית גר ב-2 חדרים. משפחות ברנשטיין וגרודצקי, בעלי אמפא, ורקנאטי, הבעלים של בנק דיסקונט, גרו בסביבתנו, ב-3 חדרים כל אחת. למדנו מהם כי אפשר להיות עשיר בלי לנקר עיניים. אולי משום כך אינני נושא צלקות של קנאה או תחושת קיפוח. בעיני עצמנו לא נחשבנו לעניים. לא חשבנו במושגים של "קו עוני" סטטיסטי.
אבא היה פועל מוסך ביום, ובלילה רתך במפעל נשק סודי של ההגנה. אמא עבדה במכבסה. הם היו מראשוני קיבוץ שפיים, שמאסו בחיי הקומונה, אבל נשארו דבקים באמונה, ספק רומנטית, אם לא נאיבית, שהם העלית ומלח הארץ. הם היו מקדשי חזון העבודה העברית ועליונות הפועל העברי שבזו ל"בורגנים". התעשיינים והסוחרים בתקופת פרוץ המדינה לא היו סלבס או אייקונים חברתיים.
שיאי הפינוק לפני המדינה היו בשבילנו הצגה יומית בקולנוע, חצי מנה פלאפל, גלידה וכוס גזוז בקיוסק של ויטמן, ובשבת - ישיבה בבית קפה על שפת הים על חופן שקדים מלוחים. בבית אכלנו תפריט דל אך משביע. מעט המסעדות שלא ידעו שף או גורמה, הגישו אוכל ביתי בעיקר לרווקים חסרי מטבח משל עצמם. החיים התנהלו מהיום למחר. מהביקור היומי במכולת ובחנות הירקן חזרנו רק עם המעט שצריך ממה שהיה על המדף מאחורי החנווני. על הסופרמרקטים בשרות עצמי אפילו לא חלמנו.
הדיור הצפוף, המטבח הפרימיטיבי ובמיוחד האקלים, לא אפשרו אגירת מזון טרי ומבושל. את החלב קנינו מהכד של החלבן שחיזר על הפתחים, ומיד הרתחנו לפני שיחמיץ. המקרר היה תיבת עץ קטנה עם גושי קרח מתחלפים בחלקה העליון. אם החמצנו את הסיבוב היומי של עגלת הקרח, גררנו מבית החרושת לקרח הרחוק את שארית הגוש שלא נמס בדרך.
את הדלק למטבחים סיפק רוכל הנפט. גם עגלתו נעה על כוח סוס אחד. על גז טרם שמענו. כיריים ופריג'ידר חשמליים היו רק ליחידי סגולה כמו עובדי חברת החשמל. כבר אז הם נהנו מחשמל חינם. ברוב הבתים בישלו על פתיליות נפט או פרימוסים. הבישול היה מפרך, ולרוב חסר טעם. עד שגילינו את החומוס והקבאב במסעדה ערבית בדרום היפואי של שוק הכרמל – לא טעמנו ארוחה חגיגית. בחלל הקולינרי שיצרו כיבוש יפו ובריחת הערבים, וגם אחרי שקמו התחליפים המזרחיים היהודיים הראשונים, לא הפסקנו להתאבל על החומוס ההוא ולהתגעגע אליו.
הצרות הגיעו עם העלייה
הצרות החלו בשנת העצמאות השניה. המעט שצרך קודם היישוב הקטן, בסך הכל כמחצית תושבי תל-אביב רבתי של ימינו, לא הספיק לפרנס גם את גלי העולים החדשים שמילאו את הארץ. הציונות התנהלה תמיד בלי חשבון. פתחו לרווחה את השערים ויזמו מבצעי עליית המונים, ורק אחר כך שברו את הראש במה להאכיל את כולם. ישראל נקלעה גם לגטו כלכלי. המקורות לצריכה מקומית פיגרו אחרי קצב ההגירה, והצורך לייבא מחו"ל את המזון החסר דרש יותר מחופן הדולרים שנמצא באוצר, לצד מטבע מקומי חדש אבל חסר ערך בשוק העולמי.
על משטר הקיצוב והצנע, הסמל של השנים הראשונות, היו הדעות חלוקות עוד בזמנו, אם היה צורך בלתי נמנע. המעט שהיה חולק במנות תמורת תלושים למזון, נפט ואפילו בגדים, במחירים מסובסדים ומראית עין של פיקוח קפדני. אלא שמשרד האספקה והקיצוב, מנהל המבצע, היה גולם שקם על יוצרו. אביו הרוחני, השר דוב יוסף, חבש את כל הכובעים, גם של הסוחר, היבואן והסיטונאי, וגם של השוטר. כדרכם של שליטים ריכוזיים לא מעט חמק מאגרופו הקמוץ ונפל לו בין הכיסאות או לידיים הלא נכונות של ספסרי השוק השחור.
על בשרי למדתי שגם אם הקיצוב נועד להיות סוציאליסטי, רוב מעלותיו נותרו על גבי הנייר. בשטח, היו הרבה שווים אבל גם הרבה שווים יותר. את המעט שהובטח לא תמיד ראינו בזמן ובכמות הנדרשת. חיינו התנהלו על פי השמועה מתי ואיפה מחלקים מה, ומיד השתרך ליד החנות התורנית התור היומי שלי. במבט לאחור אין בלבי געגועים למסגרת המפרכת והסגפנית הזאת מלבד לרוח הגדולה שהחזיקה אותנו מעל פני המים. האם היינו חשים בגדולתה אלמלא האידיאל של דלות החומר?
לכן, אין בלבי כעס על הורי שאילצו אותי לעבור את מבחן הבגרות של השבט, באותם תורים אינסופיים, בכל שעה חופשית מלימודים. השותפות הפעילה במלחמת הקיום המשפחתית, בידיעה שהמחסור והקיצוב הם חלק מהתגשמות החלום הציוני, אכן נסכה בי גאוות מבוגרים, גם אם נסחפתי ברומנטיקה הנאיבית של ההורים, שבעצם היו גם חלוצי הפראיירים. היום לא הייתי מעז להעמיד את נכדי במבחן דומה, גם אם שוב נקלע, חלילה, לאותן נסיבות.
הקיצוב לא האריך ימים, גם אם פנקסי התלושים החזיקו מעמד כמעט עשור. החיים היו חזקים מדוב יוסף. לא שיטתו הצילה את המשק, כי אם השילומים מגרמניה. הקיצוב השחית את כל התום והיפה בעינינו בישראל הצעירה. הנזק הזה היה בלתי הפיך בתגובת שרשרת שהחלה בשגשוג השוק השחור כתוצאה מעריצות הביורוקרטיה והפרוטקציה ל"אנשי שלומנו" הפוליטיים, עבור לתרבות הישראבלוף וכלה בפולחן עגל הזהב שהעמיק את הפער החברתי.
בפרק הבא, מחר: על השוק השחור, כור מחצבתו של הישראבלוף הישראלי
לפנייה לכתב/ת 
