עוד חשמל ועוד מים לא יצילו אותנו; להיפך

הימים האחרונים הביאו לשיא את הריטואל הממשלתי הקבוע שמביאה איתה שנת בצורת. שר התשתיות הזדעק וטען ש"לא ידע עד כמה המצב גרוע" (הגיע הזמן) ורשות המים יצאה בתכניות ובאיומים על גינותינו הציבוריות והפרטיות.

לב התוכנית שהוצגה בממשלה הוא הגברת ההיקף והקצב של התפלת מי-ים. לכאורה, היוזמה להתפלה מאסיבית היא תכנית מנצחת, כאשר הויכוח סביבה מצטמצם לעיתוי (מדוע לא החלו לפני שנים?) ולמידת היישום הצפויה (חילופי שרים, שנה גשומה וצמצום תקציבי הם רק חלק מהגורמים שעשויים לגרום לעיכובים).

גם במשק החשמל נוקט משרד התשתיות בדרך דומה. כולנו חווינו ביוני 2006 את הפסקות החשמל היזומות שהביאו לפתיחה דרמטית מחדש של תחנת "רדינג" לשריפת דלקים מזהמים. התחזיות מלמדות שבהמשך "עסקים כרגיל", עונות הקיץ הבאות יחשפו תמונה עגומה עוד יותר.

הפתרון של משרד התשתיות הוא הקמת עוד תחנות כוח לייצור חשמל מאסיבי משריפת פחם. גם כאן נראה שזו הדרך הסבירה, אם לא היחידה, לגידול מהיר ברזבות החשמל המדלדלות, ויצירת ביטחון במשק האנרגיה.

אך בזווית ראייה סביבתית, הדיון על שנות המחסור הצפויות נוקב ומקיף יותר. פתרון ניצול היתר ודלדול המשאבים על ידי יצירה מלאכותית של משאבים נוספים נדון לכישלון בטווח הארוך, והוא זו שהביא אותנו מראש למצב האומלל אליו נקלענו. המחירים הסביבתיים של התפלת מי-ים, ובראשם ההשקעה האדירה של אנרגיה לייצור חשמל מזהם, ותפיסת שטחי החוף, אינם עניין שניתן להתעלם ממנו.

הקמת תחנות כוח פחמיות תביא לנזק בריאותי רחב היקף, ולהרחבת דרמטית של התרומה הישראלית להתחממות הגלובלית. הקמת מתקני התפלה ותחנות כוח תביא, בסופו של דבר, להרחבת השימוש הבזבזני במים וחשמל (ישראל היא מהשיאניות העולמיות בשני הפרמטרים).

הדרך היחידה לשבור את המעגל הסגור - להשפיע על צמצום הביקושים וניצול המשאבים.

השיח הפוליטי העולמי הפנים את הפוטנציאל העצום שבשימור אנרגיה ומיישם תכניות בתחום. בישראל הצביעו דו"חות מקצועיים על פוטנציאל עצום של צמצום צריכה עד 20 אחוז באמצעים פשוטים יחסית. למרות זאת, לא ננקטה כל פעולה משמעותית בשנים האחרונות. גם כלים ותכניות שנכתבו ותוקצבו, על מנת לייעל את משק מים ולהופכו לחסכוני יותר, נשטפו במספר שנים גשומות יחסית, חרף השחיקה המתמדת בכמות ואיכות מי השתייה בישראל, ושאיבת היתר ממאגרי המים העיקריים - הכינרת והאקוויפרים.

הנושא הסביבתי תפס לכאורה אחיזה איתנה בשיח הציבורי בישראל. התקשורת מספקת אייטמים סביבתיים, קמפיינים ציבוריים כמו "שעת כדור הארץ" תופסים בולטות יוצאת דופן וגם פוליטיקאים שבעבר ראו בפעילי הסביבה כ"מחבקי עצים" הזויים, הפכו ל"מחבקי ירוקים", ומחפשים דרכים להפוך עצמם שותפים לתנועה המקומית והגלובלית.

אך האתגר הסביבתי העצום לא ייפתר בעזרת כותרות והצהרות. כולנו, כפרטים וכקהילה, נאלץ להתגייס לנושא ולחולל שינוי מהותי במערכות הכלכליות והחברתיות שלנו. מחסור במשאבים בסיסיים כמו מים ואנרגיה הוא הזדמנות לבחור באחת משתי דרכים: הדרך הצפויה והרגילה של הרחבת ההיצע במחירים סביבתיים קשים, או דרך חדשה ויצירתית של טיפול בביקושים ומעבר לשימור אנרגיה וחיסכון במים.