חוזרים אל "המופלאה": טיול שורשים בתוניסיה
שנים אחרי ששמע שמעון דדוש אגדות וסיפורים אודות בית הכנסת אלגריבה שבתוניסיה, הוא לוקח את הוריו לארץ מולדתם ויוצא לראות ולחוות לראשונה, את הסיפורים שהפכו לחלק מחייו. על אבנים קסומות, נערות מסתוריות וקהילה יהודית מפוארת
אני זוכר את ההתרחשות המיוחדת שהיתה בבית הורי בילדותי, מחג הפסח ועד ל"ג בעומר - יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי. הסבתות והדודות המבוגרות היו מספרות בהתרגשות סיפורי ניסים ותפילות שהיו שומעות בילדותן באי ג'רבה (Jerba) שבתוניסיה.
בשעה שחבריי היו מתכנסים לקושש עצים למדורת ל"ג בעומר, משפחתי היתה לוקחת אותי למושב זיתן, שבצמוד ללוד, לטובת תפילה בבית הכנסת המפורסם שהוקם שם. בית הכנסת מהווה העתק מוחלט לבית כנסת הגדול והחשוב בג'רבה, הנקרא אלגריבה (El Ghriba) - בתוניסאית: המופלאה, הבודדה, הזרה. אז לא הבנתי את מלוא המשמעות ואת הסיפור המסתורי שעומד מאחורי האבן שנמצאת שם. "זה נס גדול" אמרה אימי, "זו התזכורת שלנו למקום הולדתו" אמר אבי. "תתפלל ובקש בקשות" אמרה סבתי. אבל לא הבנתי במה שונה בית הכנסת הזה מאחרים ומה מיוחד בו כל-כך?
אגדת האבן הקסומה
מעט אחרי מסיבת הבר מצווה גולל אבי את האגדה על האבן הקסומה שהגיעה מתוניסיה. "האי ג'רבה שימש מרכז רוחני לקהילות צפון אפריקה והעמיד דורות של תלמידי חכמים. אחד האירועים החשובים בשנה היה ההילולה של ל"ג בעומר, שהתקיימה בבית הכנסת אלגריבה. המונים נהגו להגיע לאי, בהם בעלי נדרים שבאו לשלם את נדרם. בעבר, כשהקהילה הייתה בשיא גדולתה, נחוגה ההילולה בפאר רב. בצהרי יום ל"ג בעומר קישטו את מנורת הכסף בעלת שבעת הקנים המשובצת זהב - מנורת רבי שמעון בר-יוחאי, הניחו אותה בעגלה ויצאו לתהלוכת 'מנרה', כשקהל גדול מלווה אותה בשירה ובפיוט. זכות גדולה הייתה להסיע את העגלה, וכל המרבה במחיר היה זוכה להובילה כברת דרך. עם דמדומי החמה היו חוזרים לבית הכנסת ומדליקים את הנרות במנורה". "אז בגלל זה בנו את הבית כנסת במושב זיתן?" שאלתי. "כתזכורת להילולה?"
"מסתורין ואגדות רבות אופפים את בנייתו של בית כנסת אלגריבה", המשיך אבי לספר. "לפי אחת מהן, לפני שנים רבות עמדה במקום בו ניצב בית הכנסת בתוניסיה, בקתה שוממת. יום אחד הגיעה לבקתה נערה מופלאה ובאחד הלילות עלו להבות מן הבקתה. בבוקר מצאו את הנערה ללא רוח חיים, אולם גופה נותר שלם. המקומיים הסיקו שאותה נערה זרה היתה קדושה (לפי האמונה הייתה זו בת דמותה של סרח, בת אשר) ובנו באותו מקום את בית הכנסת ושמו אלגריבה. במשך השנים נוספו אין ספור אגדות ולפי אחת מהן, דמותה של הנערה התגלגלה לאבן ועפה כל הדרך מתוניסיה לבית הכנסת במושב זיתן שבישראל".
לפגוש את המקומות והסיפורים
שנים אחרי ששמעתי את הסיפור על אלגריבה והילולות ל"ג בעומר, החלטתי לקחת את הוריי למקום בו גדלו ולפגוש בעצמי את המקומות והסיפורים שהפכו לחלק מחיי. תוך התרגשות ודריכות רבה נחתנו בתוניס (Tunis). הנופים והאווירה גרמו לדמעות אצל אימי והתרגשות עצומה אצל אבי. ברגע שהגענו למלון יצאנו החוצה והתחלנו לסייר בעיר שלפי אבי דומה למה שהייתה, אך רחוקה שנות אור מאיך שהייתה.
תושב מדברי בביקור בעיר הבירה תוניס (צילום: Gurpaal Virdee)
ראינו את רובעי הפאר ואת השכונות המודרניות בהן גרה אצולת הנפט המקומית. ברובעי העיר העתיקה טמונים אוצרות נפלאים ופסיפסים יוצאי דופן עוד מימי קרתגו ורומי. ביקרנו גם ברובע "סידי בו סעיד" (Sidi Bou Saïd) ולא ויתרנו על מוזיאון ברדו (Bardo) המרתק.
למחרת יצאנו לטברקה (Tabarka), עיר חוף יפה הידועה בזכות הצורות מרהיבות של הצוקים ושברי הסלעים המשתלבים במצודה החולשת עליה. יופיו של הים התיכון הנפרס מהעיר מרהיב יותר מכל מקום אחר השוכן על הים. המשכנו לעבר הרי האטלס המפורסמים, המשכם של רכס ההרים העצום העובר בארצות המגרב.
עם בוקר התעוררנו ונסענו לכיוון דוגה (Dougga) הנחשבת לאחת הערים הרומיות השמורות ביותר. בעיר השפעות חזקות מאותה תקופה והסיור בה מרתק. המשכנו במסענו ברחבי תוניסיה והפעם לכיוון סהרה התוניסאית. בעיירה הציורית סבייטלה (Sbeitla) התפעלנו מאופן השתמרות העיר לאורך מאות שנים והצטרפנו למבקרים מכל העולם הבאים לטייל כאן. השתוקקנו כמובן להגיע לג'רבה ויצאנו לעבר האי המיתולוגי.
ג'רבה, כמו במפעל של וילי וונקה
הדרך לג'רבה הייתה מרתקת ומרשימה והנוף שהתגלה גרם לאבי למלמל מילות צער על חורבן הקהילה היהודית במדינה, למרות שזה הביא לתקומת העם היהודי במדינת ישראל. לאחר טיול במדבר, בכפריהם של הברברים ובעיר מטמטה (Matmata), בה סיגלו לעצמם התושבים חיים מתחת למערות עתיקות, הגענו לג'רבה.
שרידי קרתגו העתיקה בתוניס (צילום: Gurpaal Virdee)
עם ההגעה לעיר ביקשו הוריי הנסערים לחוש את העיר האהובה אותה עזבו עשרות שנים קודם, באופן שהזכיר לי את הסרט "צ'רלי בממלכת השוקולד", בו גילו הילדים את מפעל השוקולד המרהיב של וילי וונקה. כל אחד מהם ביקש למצוא את בית הוריו והמקום בו גדל. הם זכרו בבירור את הסמטאות וכמו עיוורים שחזרו לראות אחרי עשרות שנות חושך, פילסו את דרכיהם ברחובות האי.
תחילה חיפשנו את ביתו של אבי ולאחר דקות ארוכות מצאנו אותו. אבי התרגש וצמרמורת חלפה בגופו. פתאום הדמות הגברית החזקה השתנתה וקיבלה מימד אחר, רך, נוגה ועדין. הוא דפק בדלת הבית ופתחה לו את השער הכבד אישה מוסלמית. היא הכניסה אותנו לבית וקיבלה אותנו עם דברי מתיקה וקפה שחור מר. האשה סיפרה כי היא מתגוררת בבית עם בעלה מאז חתונתם לפני שלושים שנה. אבי ביקש רשות להסתובב בבית ומצא כי הכל נשאר כמעט כמו שהיה.
לאחר דקות מרגשות בלוויית בעלת הבית וילדיה יצאנו לכיוון ביתה של אימי. לצערנו לאחר חיפושים ארוכים התברר כי ביתה נהרס ומרכז קניות שכונתי קטן קם במקומו. אימי החלה לבכות, אבל לאחר מספר דקות החליטה כי מוטב כך, מאשר שמשפחה אחרת תגור במקום. עייפים חזרנו למלון ולמרות השעה המאוחרת הוריי לא הצליחו להירדם והחליפו סיפורי ילדות מהמקום בו גדלו, שהפך עתה לזר לחלוטין עבורם.
מגיעים אל ה"מופלאה" מכולם
עם עלות השחר יצאנו לכיוון בית הכנסת אלגריבה. לקחנו עמנו מוצרי מזון לסעודת מצווה, כיפות, נרות וגם קרעי בגדים של אנשים בארץ, שביקשו שנשים פריטים שלהם במקום, מתוך אמונה כי הקדושה תעבור לבגדים ומהם אליהם. הוריי התכוננו לטקס הרוחני - אימי הוציאה עשרות נרות והדליקה לכל הצדיקים בעולם, וביקשה רחמים על ישראל. אבי החל להניח תפילין ולהתפלל שחרית.
"המופלאה". חזית בית הכנסת אלגריבה (צילום: רויטרס)
שעות ארוכות הסתובבנו במשכן המפואר שאגדות רבות התפתחו סביבו. התפללנו והתוודענו ליהודים נוספים, יוצאי תוניסיה, שהגיעו למקום מארצות שונות בעולם. פגשנו משפחה מצרפת ומשפחה מקנדה שהגיעה לחגוג בר-מצווה בהרכב מלא של 30 איש, כל הדרך מטורונטו. האזנו לסיפוריו של שומר המקום, יהודי בא בימים, שהקדיש את חייו לשמירה על בית הכנסת והפך אותו למפעל חייו גם לאחר שמשפחתו עזבה לישראל והוא התעקש לשמור על המקום לאורך כל השנים. הוא סיפר שצוואתו היא שלאחר מותו תועבר גופתו לישראל ותיקבר בהר הזיתים. "אם לא זכיתי לעלות לישראל בחיים, אז לפחות שאגיע במוות", אמר.
להרגיש את האגדה. אלגריבה (צילום: רויטרס)
סיימנו את ביקורנו המרגש בעיר והמשכנו מג'רבה למונאסטיר (Monastir), עיר הולדתו של אבי תוניסיה המודרנית, חביב בורגיבה, שנודע ביחסו המיוחד ליהודים. לאחר מכן חזרנו שוב לתוניס וכעבור יום טסנו נרגשים, עייפים ובעיקר עמוסי חוויות וסיפורים בחזרה לישראל. במטוס אמר לי אבי ששנים חלם על הביקור בעיר הולדתו, וכעת כשחזר הוא מבין שהיה זה נס גדול להצליח להגיע לישראל. אולי ג'רבה היא זכרון רחוק, אבל אין כמו הבית, בישראל.
שמעון דדוש כותב מטעם עולם אחר.
לפנייה לכתב/ת 
