אנחנו לא בניזרים

אם היה לי שקל על כל קלישאה שאי פעם שמעתי על הציבור החרדי הייתי מתרווחת כעת בשלווה במטוס פרטי, לוגמת שמפנייה ומדברת "ביזנס" עם וורן באפט. ברוב הפעמים, אין לי אפילו עניין להיכנס למסבירנות המתישה, לא בגלל שאין מה לומר, פשוט מפני שאין מי שבאמת רוצה לשמוע. כשסוף סוף מצליחים לחמם אותי מספיק כדי שארסס תחמושת מילולית חזרה, כמצופה מסנגורית בחקירה נגדית של עד עוין, זה נגמר לרוב בפסק הדין המעצבן מכל: "טוב את לא 'כמוהם', את 'בסדר'".

עם ההרשעה וגזר הדין של ח"כ שלמה בניזרי נראה כי כמות ההשתלחויות הפרועות כנגד הציבור החרדי עברה מזמן את "הקו השחור". כי כולנו גנבים, כולנו מתעללים בילדים וכולנו מתקלחים פעם בשנה (ויש עוד הרבה כולנו).

"כולנו" הוא אורח חיים מעניין במדינת ישראל. ההשלכה מהפרט אל הכלל קיימת רק כשמדובר במגזרים ששיכים לשוליה של החברה הישראלית. קרי עולים וחרדים. כל השאר הם פושעים הם "יחידים" שלא ברור מהיכן צצו, ולאיזה חור הם עתידים להעלם מחר עם העיתון הבא. רובם לא יזכו בכפולת עמודים שבוע אחרי שבוע והאצבע המאשימה המופנית כלפיהם תהיה ממוקדת הרבה יותר: לא בעיר בה גרו, לא בבית הספר בו למדו, לא בשכניהם,"שמו שמיים"- בהם עצמם!

נסו לדמיין את התחושה (באחריות המדמיין בלבד), בה אסור בתכלית האיסור להזדהות עם קבוצה כלשהי מחשש שמשהו מאותו מארג חברתי, עמית למקצוע יתגלה כפושע ואם הוא עבריין אז גם אתם.

תארו לעצמכם מדינה בה, שחקנים ואנשי תיאטרון הם בהכרח מבצעי מעשים מגונים, כי היו כמה כאלה (ותסלחו לי על הבחירה שלא לציין שמות מפורשים). קיבוצניקים הם "אנסים" (כי גם שם היו כמה). שחקני כדורגל הם שם נרדף לבלדרי סמים, כי על המגרש "כולם" נרקומנים. הבליינים הם סכינאים במסווה, וסופם של סטארט-אפיסטים הוא להונות את הרשויות ולברוח למדינה אפריקנית נידחת. אלופי צה"ל לשעבר מוכרים סודות מדינה לאוייב, פקידות בנק הם שיכפול גנטי של אתי אלון וקבלנים עסוקים תמיד במתן טובות הנאה כחלק מתיאור התפקיד.

כל זה ועוד לא אמרנו מילה על פוליטיקאים מושחתים מכל המפלגות, ועל מצביעיהם, אנחנו. "שכולנו" שודדים עמותות, מחלקים ג'ובים לחבר'ה ומבצעים מעשים מגונים בכפופים תחתנו. אולי הגיע סוף סוף הזמן, לבצע את ההפרדה, הקשה אך מתבקשת בן הפושע לסביבתו?

ומה על השם הטוב שלנו?

ובחזרה למורשע החרדי הטרי. בבקשה אל תהפכו אותי, את שכני, ומכרי "לבניזרים". אני מצהירה בזאת קבל עם וטוקבקיו, שהקבלן היחיד שהכרתי (ולא באופן אישי) הכניס אותי לחובות של אלפי שקלים וברח לאיטליה. הג'וב היחידי שסידרתי למשהו היה לתווך בין חברה שזקוקה למטפלת לבין מורה בשנת שבתון. "מגבית חיי" היא חמישה שקלים שנאספו למסיבה בכיתה ח', בזכותם לא ישנתי שבוע מכובד האחריות וספרתי הלוך וספור את הכסף שנשמר בקפידה בקלמר לצד רשימה מדוקדקת. ולידיעת הקוראים הדואגים הילד שלי זוכה לבית חם - בלי כוויות דרגה שלישית.

אז בניגוד לרושם המתקבל, השיחות בבית הכנסת בשבת על הקוגל לא נסבו על חדרי חקירה וזכות השתיקה. "מנהג המקום" הוא לא הזרמת כספים לאיש כזה או אחר לצורך שוחד. ומעילה בכספי ציבור נתפסת אצל מכרי הדוסים שסוגרים עסקאות בלחיצת יד להפרת אמון בוטה, לבגידה.

אז מה באמת מפריע לחרדים מהשורה בפרשת בניזירי? (ואת זה לא תקראו בעיתונים). אצלנו עסוקים בלכאוב ולהצטער על חילול השם, על הבדיחה שנעשתה מיחסה המחמיר של ההלכה היהודית לשוחד. הרשעה, צודקת או לא, היא לא כתם עלינו, לזה כבר רגילים. אלא על מה שאנו מאמינים בו ועל זה אין לנו, האנשים הפשוטים, רשות למחול. מה תהיה ההכרעה על הערעור? ימים יגידו. אך עבור החרדים איתם אני חייה את הכפרה על נזק שנגרם לשמם הטוב יכול רק בית המשפט העליון שבשמים לזכות.