שיעור שקיבלנו מבניזרי
ציבור מקבל בדרך כלל את מה שהוא ראוי לו לאור התנהגותו. אנו שוכחים את העוולות המוסריות של בעלי השלטון בשעה שמדובר בקידום האינטרסים שלנו
כוח שלטוני הוא כוח מסוכן. הוא מסוגל להשחית את דמותו של האדם בשל העובדה שאפשר לנצל אותו להידרדרות לתהומות העמוקים ביותר. לא יהיה זה נכון לקבוע שכל האוחז בידו את הגה השלטון חייב להיות מושחת, ולהידרדר בתהומות השוחד ורדיפת הבצע. אין ניסיון שאדם אינו מסוגל לעמוד בו, ואפשר שיהיה שליט ישר. ברם, יהיה זה נכון לקבוע באופן מוחלט כי הסיכוי שכך יקרה הוא עצום. הדבר נובע פעמים רבות בשל איבוד תחושת השליחות והייעוד במסגרת השלטונית – האדם אינו רואה עצמו כמשרת אלא כאדון.
עובדה זו נכונה בכל מערכות השלטון. השחתת הכוח השלטוני יכולה להתבטא אפילו במסגרת המשפחה. לדוגמא, ישנם מצבים בהם הורים החשים עצמם כשליטי המשפחה, ומתירים לעצמם לראות את בני המשפחה האחרים כצמיתים שלהם – בתביעות מופרזות, בדיכוי ואלימות. אם במשפחה כך – קל וחומר שהדבר אפשרי במערכות הנהגה רחבות יותר.
מנגד, לא ניתן לוותר על עצם קיומו של שלטון. "הוו זהירים בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו", היא אחת העצות הידועות של חכמים במסכת אבות. במקום בו אין סמכות ושלטון, יכולת השלטת חוק מסגרת וסדר, פורצת אנרכיה שלרוב היא מסוכנת לא פחות מאשר כל רמה של שחיתות שלטונית.
לפיכך, הדרך הראויה אינה דרך האמצע אלא הדרך של שני הקצוות גם יחד. מחד יש צורך הכרחי להעניק סמכות שלטונית של ממש. במדינת ישראל הולכת ומתערערת הסמכות השלטונית והדברים קורסים לקראת אנרכיה מוחלטת. לערעור בסמכות השלטון חוברים רבים: בית המשפט העליון חודר לתחום השלטון, ונכנס לשיקולי תקציב, ביטחון, ועניינים אחרים הקשורים למשילות; ישנם ציבורים רבים שאינם מכירים בסמכות השלטון להכריע הכרעות מדיניות – כל אחד לפי כיוונו הוא; המשטרה חרדה מכניסה לעימות עם ציבורים רבים מפירי חוק במובן המובהק של המילה; השלטון הנוכחי המוצף בפרשיות הקשורות בשחיתות שלטונית אך מעצים תופעה זו. כל זה מנוגד לדברי חכמים "שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך".
מאידך, קיימת חובה של ממש להגביל את כוח השלטון. בשתי דרכים מלמדת התורה את הגבלת השלטון בפרשת המלך, המסגרתית והמהותית. המגבלות המסגרתיות הם עקרון הפרדת הרשויות: מול השלטון (המלך) ניצבים השופט, הנביא והכהן, המגבילים את שלטונו לאור עקרון זה).
לא זו בלבד, אלא שהשלטון עצמו נצטווה להגביל את כוחו ולא להרבות - לא כסף, לא זהב, לא סוסים במובנם המודרני ולא לנצל את כוחו בתחום הנשים. שלטון שאינו מגביל את כוחו אינו ראוי.
הדרך השניה היא הדרך החיובית. המלך במקרא נצטווה לכתוב לו ספר תורה ולהניח אותו באופן מתמיד בחיקו. מדובר במדריך אתי מובהק שתפקידו להנחות את המלך בקבלת ההחלטות, ובכיוונים העקרוניים של מלכותו. אנו חייבים לכרות ברית עם מוסריות השלטון.
מהי אפוא הברית הנדרשת כיום? ברית זו היא ההכרעה הציבורית המסגרתית והמהותית כאחד. מבחינה מסגרתית, ישנו צורך חיוני להוסיף למערכת החוקים של מדינת ישראל עוד ועוד כללים שלא יאפשרו את שחיתותו של בעל השררה. לדוגמא, בנושא שלילת זכות השתיקה בחקירה מנבחר ציבור: יש לאפשר לו להשתמש בה לצורך הגנתו האישית, אך הוא לא יוכל להמשיך בתפקידו הציבורי אם הוא לא מוכן להתייצב מול הציבור ולבאר את מעשיו; חוק שני הוא החובה ההולכת וגוברת של השקיפות, ויצירת סנקציות של ממש כלפי כל פעולה שלטונית שאינה שקופה.
מבחינה מהותית יש לזכור כי ציבור מקבל בדרך כלל את מה שהוא ראוי לו לאור התנהגותו. אנו עצמנו שוכחים את העוולות המוסריות של בעלי השלטון בשעה שמדובר בקידום האינטרסים שלנו.
ה"אתרוג" המפורסם הוא המניפולציה המובהקת ביותר על האתיקה והמוסר. אם הציבור רוצה כי שלטונו יהיה נקי משחיתות הוא צריך לכרות ברית ציבורית עם האתיקה - לא לבחור בשום אופן במועמד שהוא נגוע בשחיתות – גם אם הוא מקדם את האינטרסים הפוליטיים של הבוחר. רק כאשר יתברר כי נקיות שלטונית ושקיפות הם מוצר בעל מניות רבות בשוק, והוא תנאי לבחירתו של אדם לשלטון, נשיג את המטרה היסודית של המאבק: נקיון השלטון.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה. מאמרים פרי עטו ניתן למצוא באתר ישיבת ההסדר
