משבר הסחורות בעולם: בלי מיתון זה לא ילך

לפני שנה, חבית נפט נסחרה ב-70 דולר. כיום היא נסחרת ב-קרוב ל-120 דולר. לפני שנה, טונה אורז נסחרה ב-330 דולר. כיום היא נסחרת ב-1100 דולר. מחירו של בושל של חיטה קפץ, גם אחרי התיקון האחרון כלפי מטה, ביותר מ-70% .

כל זה קורה למרות - אכן, למרות - ההאטה בכלכלה האמריקאנית והעולמית, ולמרות התחזיות האחרונות, לפיהן צפויים השנה עודפים בשוק הנפט, בחלק מהסחורות החקלאיות ובמרבית חומרי הגלם.

אין ביקושים, יש אינפלציה

הינה, אפוא, חידה. איך ליישב את התפרצות האינפלציה עם ההאטה בביקושים? לתעלומה זו יש כמה הסברים. ההסבר האחד הוא סטטיסטי. עליות המחירים של הסחורות לסוגיהן לא התחוללו רק עכשיו, מסבירים הסטטיסטיקאים. רובן נרשמו כבר בקיץ וסתיו בשנה שעברה, אלא שדעת הקהל הייתה כה עסוקה במשבר הפיננסי-בנקאי שלא שמה את ליבה לכך.

ההסבר השני הוא תודעתי. האינפלציה בחומרי הגלם אומנם הופיעה מזמן על המסכים של הבורסות בשיקגו, אבל לא נגעה לצרכנים עד שלא התגלגלה לפתחנו, עד שלא היכתה בכיסנו. לא תמיד יש מתאם חד-משמעי בין מה שקורה בסחר הסחורות הגלובלי לבין מה שקורה בסופרמרקט השכונתי. כשמחיר האורז הגולמי בבנגקוק מזנק ב-300% תוך שלושה חודשים, חבילת האורז לצרכן האמריקני עשויה להתייקר ב-13%. יש מלאים, יש רווחי שיווק, יש הפצה ופרסום. יש איפה לחסוך, לחתוך, למתן זמנית את התנודות החריפות, לדחות את רוע הגזירה. השרשרת היא ארוכה וגמישה.

ההסבר השלישי והחשוב מכולם הוא פיננסי. המחירים של הסחורות וחומרי הגלם משקפים רק במידת מה (ברבע לכל היותר) את כוחות הביקוש וההיצע הממשיים. לרוב הם מגיבים למשחקי הספקולציה של ההון הגלובלי, הרודף אחר תשואות גבוהות ומוצא אפיקי הסתערות אחרים.

מקורות ההון: הנפט והזרמות הבנקים

להון המתפרץ הזה שני מקורות: ההכנסות האדירות של מדינות המייצאות נפט וגז, וההזרמות של הבנקים המרכזיים, ובמיוחד של הבנק המרכזי האמריקני. הזרמה אחרונה זו, בהיקף מצטבר של 500 מיליארד דולר, מדרדרת את שערו של הדולר ומעניקה תירוץ נוח לאופ"ק להימנע אפילו ממראית עין של ניסיון לייצב את מחיר הנפט.

הבה נסתכל על ייקור הנפט מאז 2002 כעל מס כבד שהטילו מדינות מפיקות הנפט על הכלכלה הגלובלית. מאז הן ספגו מכל צרכי הנפט על הגלובוס כ-4000 מיליארד דולר. מקצת הכסף הזה הוצא על השקעות ופרויקטים, אבל רוב רובו שוכב בחשבונות הבנקים של השייחים הערביים והמונופולים הסעודיים. הברוקרים המנהלים את העושר הפיננסי הזה מחפשים עבורו, וזה טבעי, גם משכירי השקעה אקזוטיים ונכנסים בחדווה לזירות המסחר בחומרי הגלם, בנפט, בחקלאות - ומשבשים שם את מערכות המחירים.

אם לא די בכך, הצרכנים במדינות מפיקות הנפט הביאו לשיאים חדשים את המושג "בכל מחיר". כשסעודיה רוצה לקנות אורז, חיטה וקפה, היא קונה אותם "בכל מחיר". ליתר דיוק, המחיר לא משחק אצלה תפקיד, כל עוד חבית נפט אחת עולה 118 דולר.הקרנות של המדינות מפיקות הנפט גם אינן מושכות את ידיהן גם מהשקעות במסחר בנפט, במיוחד בשנה האחרונה.

הפיתרון: מיתון עמוק וכואב

איך עוצרים את הריקוד המושחת הזה? למרבה הצער, אין אפשרות להחזיר שפיות לשוקים בלי לעבור דרך מיתון כלכלי עמוק וכואב. כך היה ב-1974, כך היה ב-1980 וכך יהיה גם עכשיו.

אפשר וצריך להשקיע באנרגיה חלופית, במחקר ופיתוח חקלאי, במזון מהונדס גנטית, בסיוע לאיכרים הקטנים באפריקה וברפורמות קרקעיות בסין, הודו, ברוסיה ואפילו במערב אירופה. דרושה גם רוויזיה עמוקה במדיניות הפיקוח וההסדרה של ענפי החקלאות, הסובלים מהתערבות-יתר ביורוקרטית ומחמדות של פוליטיקאים השופכים שמן על מדורת המזון. אך כל התרופות הללו, שכובדן במקומן מונח, לא יועילו בלי מיתון עולמי.

בועות של מחירים לא מתפוצצות יפה. הן מתפוצצות מכוער. כך היה בעת המפולת במניות של חברות הטכנולוגיה, כך היה במפולת הנדל"ן וכך יהיה במפולת מחירי הסחורות וחומרי הגלם. זו תחזית שחורה, עם השלכות חברתיות קשות ועם פוטנציאל לזעזועים בתוך מדינות רבות ובין מדינות רבות. אך טועה מי שמאמין ( כמו למשל הבנקים המרכזיים במערב) שהזרמה של כספים בריביות ריאליות שליליות תוכל, לאורך זמן, למנוע את הנסיגה בכלכלה ולהבטיח צמיחה לנצח. היא לא תוכל. הריביות תעלנה, ולא בעתיד המאוד-רחוק.

תחת מחיר של 120 דולר לחבית נפט, העולם נדון להתכווץ, ורק כיווץ חמור של הפעילות הכלכלית הגלובלית יחזיר את הנפט למחיר הסביר של 50 דולר לחבית וידחוס בחזרה את שד האינפלציה לבקבוקו.