הדור שלא חלם על הסלולרי
צבי לביא תוהה איך הסתדרנו בימים שלפני הטלפון הנייד, וחוזר לימים בהם שלטה החוגה בחיינו, המרכזת היתה מדורת השבט, והאזנות סתר היו חלק בלתי נפרד מהחיים העיתונאים. מסע בנבכי ההיסטוריה של כלכלת ישראל וקלקלותיה - פרק חמישי
שאלה אחת מצחיקה את זקני הדור שלנו. איך הסתדרנו בלי הסלולר? לך תסביר לשואלים הצעירים שגם אחרי גיל הצבא שלנו ו-10 שנות עצמאות, מחצית המדינה – הנגב, העמקים והגליל – לא הכירה אפילו טלפון עם חיוג, ובכל זאת הסתדרנו והארכנו ימים. קיללנו לא אחת את "הטלפון השבור" הזה, אבל היום ישנן גם סיבות טובות להתגעגע אליו.
אישית, כאילו נזרקתי לתקופת האבן כאשר נשלחתי בסוף שנות ה-50, בראשית דרכי העיתונאית, לעבוד ככתב אזורי של מעריב בדרום ובצפון. בילדותנו, לפני ואחרי הקמת המדינה, הטלפונים היו נדירים גם בסביבתנו הצפון תל-אביבית. המכשיר היחיד הקרוב לבית נמצא בבית המרקחת השכונתי, מרחק הליכה של חצי קילומטר. הקשר כבר היה אוטומטי בחיוג ארבע ספרות, אבל פלא פלאים.
בפרק הקודם
כשהשב"כ התלבש על מס הכנסה
צבי לביא
שר האוצר לוי אשכול הורה לגייס את השב"כ למלחמה בשוק השחור, דרך חשיפת ההון השחור ומעלימי ההכנסות. יעקב כהן הקים את שירות המודיעין החשאי וקומם עליו את הממסד וההסתדרות, שהייתה מכרישי השוק השחור. המסע בנבכי ההיסטוריה של כלכלת ישראל וקלקלותיה - פרק רביעי
התוודעתי לפלא הזה רק בגיל 9, שנתיים לפני המדינה. שלחו אותי להזעיק את חברת החשמל לתיקון קצר שכונתי, ונדרשתי לעבור קודם קורס הדרכה איך להשתמש בו. הגששים הנציחו אותו בקטע המיתולוגי: הרם את השפופרת, האזן לצליל החיוג, פרר פרר, טו טו וכו'. פיק ברכיים ליווה אותי בדרכי לבית המרקחת, פן אשכח את המספר והכללים.
רבינוביץ' במקום אברמוביץ'
בגיל 15 התקבלתי לעבודה בסוכנות היהודית. אחד מתפקידי היה להזמין את שיחות החוץ לירושלים. מבצע הקרוב יותר לקריעת ים סוף. אתה מחייג 19, מבקש דחוף, ממתין לפחות שעתיים ואחר כך מצפה לנס - אם לא ידעת לנדנד כל חמש דקות למרכזנית - אחרת התייבשת שעתיים נוספות. אם נשארת בחיים, שמעת את המנוי בקצה השני כאילו ישב על הירח. זה במקרה הטוב אם לא קבלת בטעות את רבינוביץ במקום אברמוביץ או לא נותקת.השיחות לחו"ל היו נדירות ויקרות מפז. כל אחת מסע מפרך בגרון ניחר. הכבל התת-ימי הראשון שפתח את הדלת לעולם, הונח כעבור 15 שנה ולווייני התקשורת לא היו אפילו באגדות ז'ול ורן. הקשר נעשה ברדיו-טלפון והיה חשוף לפגעי מזג האוויר והאטמוספירה. חו"ל ישבה על גלקסיה אחרת. הנשיא הראשון, חיים ויצמן, נזף פעם במזכירו שהחריש את אוזניו בצעקות מהחדר השני בלשכתו ברחובות. "אני מדבר עם לונדון", התנצל המזכיר, וויצמן התפלא: "מדוע אתה לא מדבר בטלפון?"
פרס בטלפון - החלפת שם המשרד לא עזרה (צילום: משה פרידן, לע"מ)
החיוג המודרני בערים הגדולות לא היה תחליף לדלות הקווים. הקשר הטלפוני לא תאם את שיטת הפרד ומשול של הבריטים. הטלפון היה בשליטת הדואר הממשלתי וניתן למיוחסים בלבד. ספר הטלפונים המנדטורי היה דק כמו קטלוג משפחות האצולה האנגליות. העצמאות רק הגדילה את תור מבקשי הטלפון שהתארך יותר מאורך הגלות. בלי פרוטקציה המתנת 5-10 שנים בתור למכשיר. גם במשרד הדואר הישראלי היו מיוחסים יותר ומיוחסים פחות. שרים, חברי כנסת ופקידים, לפני רופאים ומורים. העיתונאים היו במקום ה-11. לפשוטי העם התייחס משרד הדואר כמו אבק אדם.
לא עזרה החלפת שמו למשרד התקשורת אחרי מסירת התיק לשר שמעון פרס ב-1969 - הטלפון נעשה מצרך עממי רק כעבור 20 שנה, במעבר לחברת בזק ולעידן המחשבים והחלל. מבשר הגאולה היה לא אחר מאשר הרב רפאל פנחסי, סגן-שר של מפלגה חדשה – ש"ס. הוא בישר על היום המתקרב שבו טלפון אישי זעיר יהיה צמוד לחגורה, בלי חוטים, שפופרות וחיוגים - תכנית עבודה שעדיין נשמעה כמו סיפור מדע בדיוני.
האזנות סתר
אבל נחזור לאחור. דרך החתחתים של הטלפון השבור, שהתארכה לה עוד לפני ימי החיוג האוטומטי שהחלו לפני 50 שנה, התגמדה במעבר לערי השדה - לבאר-שבע וכעבור שנתיים לטבריה, שטרם התוודעו לפלא הזה. קווים לא חסרו, אבל עם הבית השכן, קל וחומר עם ישובים קרובים ורחוקים, אפשר היה לדבר רק בתיווך הטלפניות במרכזת הדואר העירונית, ולא אחת גם דרך אוזניים של נספחים אלמונים.כעיתונאים, היו לנו סיבות טובות להאמין בהאזנות הסתר הללו למרות שהשיחות לא היו בענייני ביטחון. עסקנו בעיקר בחומר מקומי, בעל חשיבות ארצית. למשל, הסערה שטלטלה את באר-שבע, ועד תל-אביב הגיעה במלחמה על ראשות העירייה בין עסקנים יריבים במפא"י. בכירי מרכז המפלגה חשו דרומה לעשות סדר והחיטוטים שלנו חשפו את הכביסה המלוכלכת של מפלגת השלטון. אחרי כל חשיפה גברו רעשי הרקע הטלפוניים.
לא היו טעם או כתובת להתלונן ולבקש חקירה. אבל החששות התאמתו ביום שבו ניגש אלמוני כסוף שיער לשולחננו בקפה "ערבה", המועדון של כתבי הנגב, ומבלי להציג את עצמו שאל: "מדוע אתם טוענים שמאזינים לכם?" - צחקנו. "מי בכלל התלונן? אתה אמרת ותודה על האימות." האיש התקפל והסתלק. מאותו ערב נפסקו הרעשים.
לטלפון השבור הממשלתי היו גם מעלות - הוא הפך אותנו למשפחה אחת. המרכזת היתה מדורת השבט, לא היינו צריכים לזכור מספרים או להחזיק ספר טלפונים, די היה להרים את השפופרת ולבקש את האיש או המוסד הרצוי בשמם המפורש. הקשר היומי עם כל טלפנים היה רצוף והדוק. תכיפות השיחות התפתחה לידידות, וההנאות לא אחרו לבוא.
מרכזת - שום מגע אישי (צילום: לע"מ)
לא מה שאתם חושבים - שום מגע אישי, חלילה. השיא היה קבלת שיחה לת"א מיד אחרי ההזמנה. כך נולדו גם שירותי "עקוב אחרי" והמשיבון האנושיים בגלגולם הראשוני. לפני שעזבת את הבית לבקר חבר, הרמת טלפון למרכזת וביקשת להעביר ישירות לביתו את השיחות שיגיעו אליך. מישהו חיפש אותך בעניין חשוב ולא השארת כתובת? הטלפנית היתה מחפשת אותך בבית הקפה או המסעדה שנהגת לשבת בהם.
בערב, אם לא קיבלה תשובה או התרעה, היא נהגה לקחת ביוזמתה הודעה מהמטלפן, בהנחה שאנחנו בקולנוע והיא תעביר אותה אלינו מאוחר יותר. פעם נדרשתי לתת תרומת דם דחופה והיא ביקשה מכל בעלי החנויות ברחוב הראשי להזעיק אותי אם יתקלו בי. כך בבאר-שבע, עיר העולים החדשה, ושבעתיים בטבריה, שכולה חמולות ותיקות שגרות בה מאות שנים.
מחיקת פער הדורות
זקני השבט לא עכלו את קפיצת המדרגה אשר מחקה פער דורות בשעת צהרים של 1962. העמקים והגליל נהפכו לאזור חיוג אחד עם חיוג בינעירוני, והמרכזת האנושית נאלמה וכמו נעלמה. כל העיר הרימה את השפופרת והמתינה לקולה של הטלפנית. כולם התייחסו לצליל החיוג כמו למטרד טכני. המרכזת האוטומטית התמוטטה תחת העומס הבלתי מתוכנן והטלפונים נדמו למשך שעות.התשתית הטכנולוגית של דואר ישראל השלימה את המעבר למאה ה-20 קרוב יותר לסוף המאה, כשרמת השירות עדין מדשדשת בשלהי המאה ה-19. "חוט לביא" היה תרומתי הצנועה לאוצר הבדיחות העממי שליווה את שירותי הדואר.
ערב מלחמת ששת הימים קנינו דירה בדמות נקניק וביקשנו העתקת הטלפון, אבל עם חוט באורך תשעה מטרים - כמרחק בין המטבח שבקצה האחד לחדר השינה שבקצה השני. מהדואר השיבו שהחוט שלהם הוא שלושה מטרים - לא פחות ולא יותר - והתעקשו שאסתפק בתקע ושני שקעים. אני התעקשתי על מכשיר נייד עם חוט ארוך כמו שראינו בסרטים.
בדואר התעקשו ששלושה מטרים זה סטנדרט שאין בלתו. שאלתי על סמך כמה הזמנות קבעו את הסטנדרט הזה. אמרו - "אתה כנראה הראשון שמזמין". שאלתי מה מפריע להם לחתוך לי חוט ארוך יותר? אמרו - "בלתי אפשרי, כי צריך גם 'טיפול קצוות' וזה עושים רק בחיפה". לא הבנתי מה הקשר, עד שבת"א נתקלתי באלנבי בחנות נדירה לאבזרי טלפון.
בחלון היה מונח גליל ענק של החוט הפרובלמטי. שאלתי אם ימכרו לי תשעה מטרים. אמרו - "כמה שאתה צריך, אפילו 90 מטר". שאלתי - "מה עם 'טיפול הקצוות' שעושים בדואר?". הם צחקו. בדואר עושים עניין משכל שטות. בטח התכוונו להידוק הקצוות של החוט לפני חיבורו לטלפון ולקיר. בחנות הפרטית זה עניין של רגע, על המקום ובמחיר מצחיק.
חזרתי לירושלים ואיימתי על הדואר שאתקין את החוט בעצמי אם לא ישלחו אותו עם טכנאי. הם אמרו שזו עבירה פלילית ושאני מסתכן במשפט. אמרתי - "בשמחה, אספר הכל לשופט ואחרי שיופיע בעיתונים, כל הארץ תצחק מכם". למחרת הופיע טכנאי עם החוט, תשעה מטרים בדיוק עם קצוות מטופלים, התקין ברגע והסתלק.
למחרת צלצלו מהדואר. הייתי בטוח שהם ציפו לתודה. איפה. מזכירה לא אוטומטית דקלמה הודעה שהכתיב הבוס שלה: "אחרי דיון נוסף הוחלט לדחות את הזמנתך לחוט הארוך". היא לא האמינה שהשיחה הזאת כבר עוברת דרך החוט. אחרי שפרסמנו את הסיפור, החוט נכנס לפולקלור של טכנאי הדואר. הם גם נתנו לו את שמו - "חוט לביא", כשבאו ההזמנות מהציבור.
החוט עדיין מונח בארון המרפסת, מחכה לפתיחת מוזיאון הקוריוזים של דואר ישראל. אני נזכר בו בכל פעם שהסלולר מצלצל מהכיס. הוא באמת נוח יותר, הסלולר הזה. אנחנו יותר זמינים והיקרים לנו יותר קרובים.
אבל יסכימו אתי מי ששרדו מתקופת האבן הטלפונית, כי גם אם היינו אז פחות זמינים ומתוקשרים, לפחות לא היינו כל כך לחוצים והייתה הפרטיות. היה אפשר לתפוס מרחק בלי להיתפס, לשבת עם חברים במסעדה או להאזין לקונצרט בלי הצלצולים הפולשניים. וכשנזכרים בסיפורים מסוג החוט הארוך – נראה שהחיים היו גם יותר מצחיקים.
בפרק הבא: חוות נחלאות, שערוריית השחיתות הראשונה בתולדות המדינה
לפנייה לכתב/ת 
חיים ויצמן: "מדוע אתה לא מדבר בטלפון?"
צילום: דוד אלדן, לע"מ
מרכזיה - מדורת השבט
צילום: לע"מ
מומלצים
