התרומם מהמעמקים
כשעמד בשערי מחנה המוות אושוויץ עם בנו ונכדו, נזכר צבי איכנולד באחיו הקטן יוסל'ה שנאחז בבגדיו ובכה, ובקצין הנאצי שתלש אותו ממנו. פרץ דמעות שטף את לחייו, ומאז הוא לא מסוגל להתאפק. משך עשרות שנים חשב איכנולד שאינו יכול להעלות את קורות המלחמה ההיא על הנייר, אבל בעקבות בקשת נכדיו - כתב את הספר "ממעמקים"
יום הכיפורים במחנה ההשמדה. היהודים נאנסים להמשיך לעבוד, ולא יכולים להתפלל ולשמור את היום כהלכתו. השמש כבר שוקעת, וצבי איכנולד, עוד לא 18, מחליט למכור את מנת האוכל הדלה שלו בעבור בקבוק בירה, כדי להבדיל עליו בצאת הצום. "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד", הוא קורא בקול רועד, "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר - כן תהיה לנו". המילים הקדושות מקבלות משמעות ומצמררות אותו. היהודים שקיבץ סביבו עונים "אמן" חרישי.
63 שנה חלפו מאז שוך הזוועות, וצבי בן ה-82 יושב עמי בביתו שבבני ברק, בערב יום השואה, מחייך, ומביט בי בפניו הטובות. רק גופו הצנום וזוג עיניים המלאות שמחה וכאב בערבוביה - כיאה לעיניים שראו יותר מדי - מסגירות את עוצמת התופת אותה שרד. 63 שנה, וכאב הזיכרונות עדיין חי מתמיד.
צבי הנריך הרשל איכנולד, יליד העיר בנדין שבפולין, שהיתה פעם מלאה תורה וישיבות, גדל במשפחה חסידית וחמה, ונחשב לילד החלש והשברירי מבין תשעת אחיו. הוא היה בסך הכל כבן 13 כשהצורר הגרמני השתלט על העיר ותוך זמן קצר איבד את הוריו. לאחר זמן לא רב ותלאות רבות, גם את תשעת אחיו. שואת אירופה הסתיימה כשצבי הוא השריד היחד מהמשפחה שכה אהב, והוא בן 19 שנים בלבד. נער לבדו בעולם האכזר של אחרי המלחמה הנוראה.
מאז עזב את פולין, הבטיח לעצמו צבי שלא לדרוך עוד על האדמה המקוללת הזו, הרוויה בדם אחיו. ולמרות זאת, לא מזמן חזר לשם יחד עם נכדו ובנו. "לא רציתי לחזור לפולניה, אבל הנכד ביקש שאצטרף למשלחת הנוער ואסע עמו", הוא מסביר.
בלב המסע, כשהגיעה הכיתה לשערי מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, המקום בו הופרד מיתר אחיו שנלקחו להשמדה, פרץ לראשונה בבכי מול הנערים. "פתאום נזכרתי בצרחות של אחיי, בדיוק במקום הזה. נזכרתי באחי הקטן, יוסל'ה, שנאחז בבגדיי ובכה 'הרשל אל תלך, אל תעזוב אותי', ובקצין הנאצי שתלש אותו ממני. פתאום קלטתי שאני עומד כאן חי, עם בני ועם נכדי אופיר יוסף, שנקרא על שמו. הבטתי בנכדי והרגשתי שיוסל'ה הקטן נוכח שם איתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות".
מצבה לזכר ההרוגים בעיר הולדתו, בפולין (צילום מהאלבום המשפחתי)
את דרך התלאות הבלתי-אפשרית שעבר מתאר צבי בספרו שיצא לאור רק לאחרונה - "ממעמקים". בספר, הכתוב בכנות רבה ונקרא בנשימה עצורה, מתוארת השואה מנקודת המבט של הנער שהיה. על בשרו הוא חווה את המלחמה ההיא, הסתכל למוות פעמים רבות בעיניים, ובחר בחיים.
63 שנה חלפו, למה בחרת לספר את סיפורך רק עכשיו?
"בהתחלה היתה לי מחשבה לשכוח מהגלות, ולא הבנתי שמשמעות הדבר היא גם להשכיח את הסיפור. חששתי גם שלא יבינו אותי, שלא יאמינו לי. רציתי לספר, אבל חשבתי שאני לא מסוגל להעלות הכל על הנייר ושגם הצד השני לא יוכל לקלוט את זה. איך אפשר בכלל לתאר את מה שעבר עלינו?".
בסופו של דבר, הדרישה הגיעה דווקא מהדור הבא, מהנכדים שבגרו. לקראת נסיעתם למסע החיים בפולין הם ביקשו לשמוע את סיפור חייו של סבם במלואו. "בבית אמנם אף פעם זה לא היה סוד, אבל לא חיינו את זה", הוא מגלה, "תמיד סיפרתי רק קטעים-קטעים מהסיפור שלי. היום אני כבר יותר מוכן לשחרר".
כנער דתי בזמן השואה, מה היה הקשר שלך עם אלוהים, כעסת עליו?
"זו הייתה מלחמת הישרדות יומיומית, לא היה זמן בכלל לחשוב על הקדוש ברוך הוא. היו כל כך הרבה צרות שלא היה פנאי לחשוב על עוד מישהו מלבד הקיום של אותו הרגע".
בספרו כותב איכונלד: "במבט לאחור, ידעתי שאני מאמין שיש מנהל לעולם, למרות הכל. גם אם נשאלות שאלות קשות ומרות - אין אנו יודעים לחשב חשבונו של בורא. למרות הקשיים, נותרתי באמונתי". גם כיום סדר יומו של צבי מלא בקדושה. מדי יום הוא מגיע לבית הכנסת, מתפלל שלוש תפילות, לומד משניות לזכר הנספים ולומד תורה בקביעות.
שאלת את עצמך פעם מדוע דווקא אתה נשארת מבין כל משפחתך?
"זו אחת השאלות הקשות שלי. הרבה פעמים אני שואל את עצמי את השאלה הזו, יותר מכל דבר אחר. למה אני, שהייתי הילד הכי חלש בבית נשארתי, ואין לי תשובה".
מסר לדור הבא
אחרי השואה, עם לב שבור אך עם אומץ רוח, עלה צבי ארצה, התגייס לצבא והתחתן עם שרה, ישראלית ירושלמית, במטרה לשכוח את השואה הנוראה, ולהקים משפחה. "ביקשתי לבנות בית שלא יישא על גבו את העבר הנורא שנשאתי אני
על לבי", הוא אומר היום, כסבא לנכדים ולנינים.
העבר מאחוריו, אבל לקראת סוף הראיון הוא מבקש שלא נשכח את הנספים, אלו שביקשו ממנו לא פעם בתחנונים לזכור את שמותיהם: "הייתי רוצה להעביר לדור הבא את המסר של אלו שלא זכו לשחרור, ששמם וסיפוריהם ימשיך להדהד".
בעוד הוא מדבר, לנגד עיניו הוא רואה את מראה דמותם של הנספים. זכרון המראות קורעי הלב עודנו חי וקשה עליו, והוא פורץ בבכי, מול פניי. "אחרי השחרור, במשך 40 שנה, ועד שלא חזרתי לפולניה, התפלאתי על עצמי איך אני לא מצליח להזיל דמעה", הוא מספר בגילוי לב, "מאז שהייתי שם במסע החיים אני לא מסוגל להתאפק, לא מפסיק לבכות".
לפנייה לכתב/ת 
