מניהול רגשות לניהול טראומה

בעבר התבקשנו לנעול טראומות אישיות מאחורי סורג ובריח. "היהודי החדש" היה זה שמלמד על חוסן לאומי, על היעדר פחד אישי ועל כושר התמודדות.

חיים הזז ציין כי הוא "מתנגד להיסטוריה היהודית" בגלל כל מה שאין בה: "לא עלילות ולא גיבורים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים" וסיכם: "הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית". למה ללמד אותם קלון אבותיהם?".

את הטראומות האישיות חוייבו לטאטא מתחת לשטיח ולהדירן מהשיח החברתי. אף את השואה לא מיהרו להכליל כאן בסדר היום של ההנצחה. כשעשו כן, בלחץ הנספים, הדגישו בעיקר את "הגבורה" – שהייתה שייכת למיעוט שבמיעוט.

כך נוצר הכלל: היהודי החדש הוא זה שמתייחס למדינתו כאל המקלט הבטוח, המקום בו נעצרה ההיסטוריה היהודית והחלה הישראלית. "היה ישראלי בצאתך - ואיש מחנות בביתך, ואולי גם לא בביתך? למה להטיל מועקה על היקרים לך? מועקה רק בלבבך פנימה", כתבה ניצולת שואה שמשפחתה נותרה שם. הרחק מאחור. בהיסטוריה היהודית.

אך אין בניין לאום ללא שכול ואין חברה בסכנה קיומית ללא טראומה.

מה עושים? נראה כי הכללים נותרו בעינם. גם חווי הטראומות הישראליות נתבקשו אחר כבוד לניהול רגשות מוקפד. כך למשל, הורים שכולים נתבעו רשמית להימנעות מהפגנת רגשות פומבית, ונתבעו להבין שגם בעיבוד אובדנם – הם בתפקיד. 

הפיקו עבורם מדריכי התנהגות ובהם ביטויים של עמיתיהם לזירת השכול, כמו זו של אב שכול שקבע: "כיבוש הרחמים, השלטת ההכרה על הרגש, ההשלמה עם אובדן... משמעת, אמונה באידיאל" הם הערכים הרצויים, וכמו זו של אם שכולה שהבהירה: "לא עת לקונן ולספוד. אין לדעת תורו של מי מחר. הדמעות, דומו במסתוריכן".

וכך חברו להם הורים שכולים, חיילים ששבו מן הקרב פצועים בנפשם, משפחות חטופים ונעדרים – לקבוצה אחת גדולה שיש לשמר את רגשותיה, פחדיה, כאביה – מחוץ לשיח הציבורי.

לא האיכות אלא הכמות החלה משנה את השיח. ללא מאות הלומי הקרב ומשפחות שכולות של מלחמת יום הכיפורים, ספק אם מישהו בממסד היה מקבל את ההחלטה להתחיל ולהקצות משאבים לתמיכה בהם. תמיכה במי שמתקשים להדחיק, לקבל את ציווי האומה ולשמר את הדימוי הלאומי כאנטי טראומטי בהגדרה. כי הטראומה היהודית – מקומה בעבר.

נכונותם של פרטים לבטא את מצוקתם האישית כבר אינה מסומנת כסטייה לאומית, והתאפשרה נוכח המעבר מקהילת לאום לקבוצת אינדיבידואלים, יצירתה של תקשורת החודרת לאינטימי ולפרטי, שיח ציבורי גלובאלי המתמקד בקורבן יותר מאשר בגיבור ועוד ועוד הסברים המתמודדים עם עובדת היותן של המצוקות הנפשיות מועלות ומוצפות. חווי הטראומה של היום ימצאו בדרך זו או אחרת כתף לפצעיהם. המדינה לא ששה לחבקם בפומבי. קדמת הבימה נותרה משוועת לחסונים הנענים להוראות הבימוי.

בן גוריון, האב המייסד, הבהיר כי "שאיפתו של 'היהודי החדש' היא למות בכבוד תוך הגנה אקטיבית על חייו וכבודו". אם לתרגם זאת לימינו אנו – הרי שהחיבוק המוצנע מוענק ללובשי המדים. כמו השכול האזרחי, גם הטראומה, שהיא נחלתם של אזרחים רבים, נותרת ללא מענה. אין היא "מכובדת" דיה שכן לא התרחשה תוך לחימה אקטיבית המעניקה לה משמעות, אלא במהלך חיי יום יום במפעל העופות בשדרות או ברפת של ניר עם.

אם נחדיר כאן לשיח הציבורי את עובדת היותה של הטראומה נחלת החברה כולה ולא רק של המעטים הנשלחים בשמה אל החזית, כיצד יראה הפרוייקט הישראלי כולו? בראשיתו הרי הוצדק ככזה אשר מותיר את הצלקות הנפשיות היהודיות בעברו, בהיסטוריה.

המחשבה שיש גוף כמו עמותת נט"ל, המטפלת בנפגעי טראומה על רקע לאומי, שעצם קיומו מלמד על מגבלותיו של "המקלט הבטוח", עלולה עוד להחזיר את האזרח לסטטיסטיקה ולגלות כי הוא מתגורר במקום שעבור היהודי הוא המסוכן בעולם. אל העמותה פונים אזרחים המתגברים על כללי השיח ומעזים לבטא את מצוקתם הנפשית – זו שנגרמה לא בשל שוד שכונתי, אלימות משפחתית או מאורע אישי – אלא נכפתה עליהם רק משום שהם ישראלים.  

אזרחים המטפלים בפצעי הטראומה עלולים ללמוד עד כמה הישראליות טראומטית ושבירה. אך אולי דווקא מכאן עשויה לצמוח משמעות אחרת לקיום כאן ותפיסת כערך למרות שהוא קשה, טראומטי ונפיץ, ולא משום שאינו כזה. עם אומץ ציבורי להודות בכך ועם חוסן נפשי לעמוד בכך, עוד יוכל לשוב כאן שיח המקנה לישראליות משמעות לאומית, קהילתית וחברתית. לא מתוך הרצון להימלט אליה מן הטראומה שנמצאת שם בחוץ, אלא מרצון לקיים אותה למרות היותה כזאת.

כדי להגיע לכך, כדי לחמש את השחקן ביכולת היענות להוראות הבימאי, יש להשקיע, לחבק ולטפל. יש להעניק את כל הניתן כדי לחמש את תושביה במיגון, פיסי ונפשי כאחד, ולחדול מהכחשת הקשיים.

ד"ר אודי לבל הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית, המכללה האקדמית ספיר והמרכז האוניברסיטאי אריאל.

הכתבה המלאה תראה אור בעיתון "בנוגע לרגש" שהפיקה עמותת נט"ל.