לב של אמא

צירי מוות

באֵבל על בני יש דמיון לתהליך הלידה. צירי הכאב עוברים בגופי, כמו קשר המתהדק עוד ועוד, עד שנשימתי נעצרת, ואני מתה עם בני. רחְמי הופך לקבר. אני מרגישה את הכאב בבטני, את הלחץ שדוחף החוצה. הוא תמיד יהיה בתוכי. אני מקווה ומתפללת כי יום יבוא ולא אחוש עוד כאב בעוצמה שכזאת, אך הוא לעולם לא יעזבני.

ועדיין, אני מרגישה בהיריון. בהיריון עם המוות, יולדת עצמיות חדשה – עצמיות שיכולה לנווט את דרכה במעמקי הסבל ובכל זאת להמשיך עם החיים. עצמיות שיכולה להתקיים בשני עולמות, בעולם הזה ובעולם של הנשמה. מפני שאני יודעת שעליי למצוא דרך להגיע לנצח שבתוכי, כדי שאוכל לפגשו במקום שהוא נמצא בו.

אני מנסה להיזכר בפניו של בני. קשה לי לראות אותו בבהירות בעיני רוחי, לשחזר את נוכחותו הגשמית. שוב לא אביט בפניו היפים, מתפעלת מקווי המתאר הכמעט גבריים שלהם. כמה נחת רוויתי מהתפתחותו, מהגובה שנוסף לו בכל יום. נהניתי מקבוצות הפצעונים הראשונות שהופיעו, מריח הגבריות שהחל להדיף. הרגשתי שאני גדלה אִתו. ככל שגדל, גדלתי גם אני, התחזקתי, התעצמתי.

בלילה האחרון של חייו הוא הרים אותי בזרועותיו כדי להראות לי כמה הוא חזק. אחר כך מדדנו את עצמנו גב אל גב מול המראה. הוא היה נמוך ממני בסנטימטר. עכשיו הוא לעולם לא יגיע לגובה שלי. אני צריכה לצמוח בשביל שנינו.

אני נזכרת בלידתו, באושר שהרגשתי בתקופת ההיריון. הרגשתי שאני מסתובבת עם סוד מיוחד בתוכי. תהיתי מדוע לא סיפרו לי איזו תחושה מיוחדת זו להיות עם תינוק בבטן. הרגשתי שיש בתוכי תכשיט נוצץ ויפהפה, שופע אורות. חלמתי שאני שוכבת אחרי הלידה במיטת בית החולים, ממלאת טופס ובו שאלה אחת: מצבה של האם בזמן הלידה. בתשובה כתבתי: אושר עילאי. כשהוא נולד, לאחר 13 שעות של צירים, זו הייתה תחושתי המדויקת. החזקתי אותו קרוב והרגשתי אושר עילאי.

כשהלכת, חלק ממני מת. במשך שלושה ימים לא אכלתי דבר. חבריי התחננו שאוכל משהו, ובסופו של דבר התרציתי ואכלתי אבטיח. לא זכרתי שאכלתי אבטיח לאחר לידתך. אבל בשעת האכילה נזכרתי בחדר ששהינו בו בבית החולים, יום לאחר שנולדת. הינקתי אותך וחיבקתי אותך קרוב, ואז אכלתי אבטיח שהביאה לי חברתי, אלה. כשהשמש עלתה, והציפורים שרו לי במקהלת ציוצים ושריקות, התכרבלנו ביחד כמו אמא ציפור בקן עם גוזלה הרך, והרגשתי שכל העולם מיניק עכשיו או יונק.

כעת, לאחר מותך, האבטיח מעלה בי אסוציאציות של פוריות: בטן הרה, הסומק הוורדרד של הבריאה. אבל המעגל נסגר. אני שוב אוכלת אבטיח. התחושה היא שאני יולדת את נשמתך, נשמה המשוחררת מכבלי הגוף, נשמה שיכולה להמריא אל אלוהים וליהנות מתענוגות הרוח. אני יולדת את המשמעות החדשה של חיי – החיים עם מודעות לנשמה, ההכרה באצבע אלוהים אשר מושלת בחיי. זו לידה הכרוכה בכאב גדול, לידה שתימשך חודשים, שנים, אולי חיים שלמים.

הכאב הוא מערה שאדם יכול לאבד בה את דרכו ולא למצוא את הפתח לעולם. הכאב הוא חול טובעני; אתה עלול לשקוע כהרף עין. בבוקר שאחרי ההלוויה היה לי כאב ראש נורא. שכבתי במיטה בוכה, וחברתי שהיא אחות במקצועה ניסתה לתת לי ואליום. "לא", אמרתי לה, "ילדתי בלי להיעזר בתרופות וגם את זה אעבור ללא תרופות".

אני רוצה לחוש את הכאב, כי אם אכנס לתוכו, אחווה אותו באמת, אשחה בו, יש סיכוי שאצליח לטפס אל החוף האחר של האובדן, עדיין כואבת ונאבקת, אך נושאת חזון שונה. אם לא אעשה זאת, אחיה לנצח בארץ הסבל. מי ששרוי בכאב הזה מבין שהמוות הוא חלק מהחיים והוא תמיד קיים. המוות הפך למה שישחרר אותי ויאפשר לי לראות שוב את קובי. המוות כבר לא מפחיד אותי.

תפוצ'יפס בהלוויה

ההלוויה שלך לא נתפסת בחושיי; כמו לומר שאש עשויה ממים ושאוקיינוס עשוי מאבן. חבריי בניו יורק רואים אותנו בטלוויזיה, רואים את גופי רכון על ארונך. אבל אני אינני מאמינה, ולעולם לא אאמין, שאתה בבית הקברות.

את מסע ההלוויה אנחנו מתחילים ביישוב.

כל היום נושבת רוח חזקה, פראית, וחברים עוזרים לי לחפש את המעיל שלי, שהיה כבר ארוז עם בגדי החורף. אני יוצאת מהבית, וצריכה להחזיק בחבריי, כי הרוח הודפת אותי לאחור. העובדת הסוציאלית הצמידה מבוגר אחראי לכל ילד מהמשפחה, והם הולכים לצדנו עד לכביש הראשי. אני מחזיקה את ידיהם של ילדיי. אנשים עומדים לאורך הכביש. אני מבחינה באמבולנס ובשורה ארוכה של מכוניות. אני תוהה איפה הגופה של קובי. איפה הבן שלי?

ברגע שמתחיל מסע ההלוויה, הרוח נרגעת. אני אוחזת בבעלי, בילדיי, בחבריי. אשת הרב לוקחת סכין וקורעת קרע בחולצה שלי, בחולצתו של בעלי ובחולצותיהם של ילדיי. אני מרגישה שהקרע דומה לזה שבלבי. רגליי אינן רוצות לשאת את משקל גופי. גופי רוצה לקרוס, לצלול אל תוך האדמה, להיעלם. אך הוא נשאר. אני מרגישה שהלב שלי נדם: זה הרגע שיישאר נצחי בחיי.

מישהו מביא כיסא מתקפל, וחובש בודק לי דופק. הרב מדבר. אני מביטה אל האופק, ורואה את האפור החיוור של הוואדי, את צוקי הטרשים. אני נעמדת ואוחזת בילדיי. אני לא שומעת מילה ממה שהרב אומר. מישהו נותן לי כוס מים. מצלמות מתנפלות עליי כחיות טרף, מנסות לחשוף את כאבי.

אני הולכת לעבר המכונית, וברגע שאני מתיישבת במושב האחורי, צורחת מגודל הזוועה והכאב, ומכך שאני יושבת במכונית עם בעלי ושלושה ילדים תמימים, ואנחנו בדרך לקבור את אחיהם. יש שיירה ארוכה של מכוניות. רבבות אנשים הולכים על הכביש, והם מפנים לנו דרך, כמו ים סוף. ראשיהם מורכנים. הם באו להיפרד מקובי ומיוסף. לאחר מכן מספרים לי שהם חיכו על הכביש שעות רבות.

לפני שממשיכים לבית הקברות, אנחנו מקיימים טקס בצומת. אלפי אנשים משתתפים. שרת החינוך, לימור לבנת, ופוליטיקאים אחרים נושאים דברים, ואני רואה שתי אלונקות על רגלי ברזל. אני לא מצליחה לנשום. לא היה לי מושג שגופתו של בני תיחשף פה לעיני כול. על כל אלונקה מונחת גופה, עטופה בטלית, ועל תווית למרגלותיה כתוב השם: קובי מנדל.

זה היום האחרון שבו אראה את בני, וזו הפעם האחרונה שאגע בו. אני מצמידה את פניי אל הגופה שלו. התכריכים הדוקים כל כך, שאינני מצליחה להבחין איפה הראש שלו ואיפה הרגליים. אני מחזיקה בו ומנסה לחבק אותו, נזכרת איך האחיות בבית החולים עטפו אותו בחיתולי בד לאחר לידתו. ועכשיו הוא שוב עטוף, ואני מחבקת אותו ואיני מרגישה דבר. ולפתע אני מבינה את המוות. הוא גוף ללא נשמה.

אני יודעת שנשמתו במקום אחר, שהיא כבר לא אתנו. המון אדם סביב, אך אני לבדי עם מותו של בני. אני רוצה להתפלל שייקח אותי אתו אל האדמה, אבל משהו בי נשאר לעמוד, מוליך אותי, משאיר אותי בחיים. זה כוח החיים, אותו כוח שהוביל אותי אל ארון הבגדים לבחור בגדים להלוויה. הכוח שמונע את קריסתי. אנחנו חוזרים למכונית ונוסעים לבית הקברות. אני לא עומדת בזה, אני לא יכולה להמשיך לחיות. אני לא יודעת איך לחיות עם הרֶשע, איך להסביר אותו לילדיי, איך לחיות לצד המוות. איך לחיות בלי קובי.

אנחנו מגיעים לבית הקברות, עוד רגע נפתח את דלתות המכונית. זהו רגע של חרדה עצומה בשבילי, כאב שהוא כה עמוק עד כי אני חשה שנשמתי פרחה מגופי. אני מנותקת מאיבריי, מהלב שלי, מהנשימה. אמא לא אמורה לראות את בנה נטמן באדמה. אמא צריכה למות לפני הילד שלה. אמא אינה אמורה להכיר בעובדה שכל האהבה שהיא חשה כלפי בנה לא מסוגלת להגן עליו ולהצילו ממוות כה אלים, עד כי נתבקשנו לספק תצלומי שיניים כדי שידעו להבדיל בין בני לבין יוסף.

אני תוהה איך אצליח להגיע לקבר, ובעודי פותחת את דלת המכונית, אני שומעת את גבי בן השש אומר: "אני רעב. אני רעב, אמא". "מה? לא נתנו לך לאכול?" אני שואלת. "לא, ואני רעב", הוא עונה. שוטר מפעיל את הסירנה ויוצא למכולת הסמוכה להביא שקית תפוצ'יפס, ואנחנו עומדים ליד המכונית בזמן שהוא אוכל.

רעָב. רעָב פשוט. אפילו ברגע המוות. אפילו בשעה הקשה והאכזרית ביותר של החיים, אלוהים שולף אותי ממצולות הכאב באמצעות בני החי והרעב. אלוהים מזכיר לי שהחיים סובבים אותי, אפילו פה, בארץ הנשמות המתות. גבי לועס תפוצ'יפס בהנאה.

אנחנו פוסעים במורד בית הקברות. החשכה היא מתנה המונעת ממני ראייה ברורה. אלפי אנשים מקיפים את הקבר וממלאים את הרווח שבין הקבר למגרש החניה המשקיף על בית הקברות. בלי שסיפר לנו על כוונתו, בני בן האחת עשרה מספיד את אחיו, ומקריא מהדף, דמעותיו זולגות. הוא אומר לקובי: "רציתי שתהיה שם כשאני חוזר הביתה. מה אעשה בלעדיך, חברי הטוב ביותר? מי יגיד לי מה לעשות? עם מי אצחק? עם מי אדבר? איך הם יכלו להרוג אותך, ילד בן שלוש עשרה?" כשבעלי מדבר, אני אוחזת באליענה ובגבי.

"זה לא הסיפור שלנו", הוא אומר, "לא לשם כך באנו לכאן. באנו כדי להתקרב

לאלוהים. רצינו להיות חלק מההיסטוריה היהודית, אבל שכחנו מה משמעותה של ההיסטוריה היהודית. שכחנו שייסורים ורצח הם חלק מההיסטוריה הזאת. כשהיית תינוק, הייתי מחזיק אותך עליי בשעה שלמדתי גמרא, וקיוויתי שהמילים הקדושות יחלחלו אליך. כשגדלת, המשכתי ללמד אותך. אבל דבר אחד מעולם לא לימדתי אותך – איך למות".

אני שומעת בלי להקשיב. עיניי עצומות, ואני רואה בעדן. גופתו של בני, עטופה בתכריכים, מורדת אל האדמה. הגברים זורקים אדמה על בני, ואנשים עומדים בטור כדי להניח אבנים קטנות על הקבר הפתוח. אני בהלוויה של מישהו אחר, מישהו שאינני מכירה. אני לא בוכה. אני הולכת אל מגרש החניה, דרך שני טורים של גברים מתפללים. אני חולפת על פניהם אל תוך החשכה, חבריי אוחזים בי כשגופי קורס אל תוך עצמו.

אני לא מרגישה דבר. כי קובי לא כאן. קובי לא באזור. הוא לא באוויר ולא באדמה. הייתי מרגישה אותו אם הוא היה כאן. הוא היה דוחף לי מרפק או צועק לי באוזן. הוא היה מרים אותי כדי להוכיח כמה הוא חזק. הוא היה דורך לי על הבהונות כדי לקבל את תשומת הלב שלי. הוא היה מניח את זרועותיו סביבי בחיבוק. הייתי מרגישה אותו.  

• "חסדי הלב השבור", שרי מנדל, תרגום: אמירה ברוק, הוצאת טובי, 195 עמודים