אי אפשר עוד לשאת את האי-שוויון

כתושב רהט אני עד לשיפור מסויים שחל בשנים האחרונות מבחינת היחס לחברה הבדואית, אך לא מדובר בשיפור משמעותי. הפערים בין הבדואים ליתר החברה הישראלית הולכים וגדלים.

החברה הבדואית היא צעירה יחסית, כשלמעלה מ-60% ממנה הם מתחת לגיל 19. הסיכוי שדור העתיד הזה ישתלב בחברה המודרנית וייקח בה חלק פעיל, תלוי בכך שנשקיע בו. אם לא נעשה כך נקבל חברה שולית יותר, מודרת חברתית וכלכלית. מדיניות משרדי הממשלה שאינם לוקחים בחשבון את המצב הזה, שמצריך טיפול בבני הנוער ובקובעי העתיד שלנו, היא מקור לאכזבה.

רק ל-3% מבני 20-29 ברהט יש תארים אקדמיים. מבחינת תעסוקה, רמת האבטלה גבוהה מאוד ואין מקומות עבודה. האבטלה ותהליכי המערביזציה שעוברים על החברה הבדואית, דוחקים את הנוער לשוליים. הם לא מצליחים להדביק את הפער ביחס ליהודים.

לפני שלוש שנים הוקם בשיתוף אוניברסיטת בן גוריון מרכז מידע והכוונה להשכלה גבוהה, הנותן מענה לתיכוניסטים בדואים המתעניינים באפיק ההשכלה הגבוהה. חלקם מסתדרים ומסתייעים בנו ופונים לאקדמיה, חלק מצליחים לסיים תיכון ולזכות בתעודת בגרות, אך חלק לא מצליחים לעשות זאת, והם הרוב. לפיכך לא מפתיע שאנו רואים עלייה ברמת העבריינות. בני הנוער מידרדרים. איך אפשר לטפל בנוער הזה? הבעיה היא גם של היהודים, אבל אף אחד לא מרים את הכפפה.

זוהי בעיה שמעוררת דאגה, כי בני הנוער הללו אמורים להיות מנהיגי המחר של החברה הבדואית. אם לא נשקיע בהם כדי לגשר על הפערים, רק נקבע אותם. הרי המודרנה הולכת ומתקדמת, העולם רץ קדימה ואותם אנו משאירים מאחור.

החברה הבדואית עדיין נתונה במעבר מצורת חיים מסורתית למודרנית. לא מדובר רק בחיים באוהל מול מגורים בבית. התרבות הערבית האיסלאמית ניצבת מול עולם מערבי שהחברה הישראלית הרחבה מבטאת, ויש התנגשות בין התרבויות.

אנשים שמצליחים לשלב בין השניים, שיודעים איפה הזהות שלהם ושומרים על ערכיהם, מצליחים גם להשתלב עם מה שהחברה המודרנית מציעה. אך יש מי שלא מוצאים עצמם לא כאן ולא שם. הנוער הבדואי מושפע משני העולמות, והשלילה שבעולם המודרני, בדמות הסמים והעבריינות, משתלטת עליו. זה קורה כי שעות הפנאי לא נתונות בשום מסגרת. אין הכוונה ואין תעסוקה, ומצד שני התסכול והשפעת הטלוויזיה הולכים וגדלים.

כשחלק מהנוער מודר מהחברה הכללית, צצות ועולות תחושות של ניכור. תחושות שמעלות שאלות לגבי הזהות שלך. הנוער לא חי בוואקום, הוא רואה מה קורה בעומר ובבאר שבע, ומנסה להשוות את עצמו אליהם אבל לא יכול. הוא רואה כמה משקיעים בעומר וכמה ברהט. למרות שכל הנגב מוזנח, הפערים זועקים לשמיים. 

חיילים בדואים שמשרתים בצה"ל בהתנדבות ומתוך נאמנות למדינה, הופכים מובטלים עם יום השחרור. החברה הישראלית נזכרת בהם רק כשהם נופלים בקרב או כשהם מבצעים פעולה מיוחדת. ולכן גם החיילים הבדואים הם חלק מההווי הזה, של השוואת המגזרים שממנה עולה שאלה למה עליהם לשרת בצבא אם זה המצב.

לפיכך, את הדו קיום היהודי-בדואי בנגב חייבים לקדם. מערכת היחסים הלא ממסדית דווקא מצויינת ברמה האישית. הרבה מאוד יהודים באים לרהט לעשות קניות, לדוגמא. אבל ברמת שיתוף הפעולה הרחב, יש להשקיע יותר.

אחת הבעיות המרכזיות שהייתי רוצה לראות נפתרת בשנת ה-60 למדינה, היא עניין הקרקעות. זו בעיה שמעיקה מאוד על הבדואים ביחסם לממסד. היא מהווה את עיקר ההתנגדות של אלו שאינם ששים לעבר תהליכי המודרניזציה. כל עוד לא תוסדר הסוגיה, נמשיך לראות יישובים לא מוכרים ואנשים שמתנגדים למעבר. הסדר נאות בנושא חייב לקחת בחשבון יצירת מקומות תעסוקה, לפני שמעבירים אוכלוסיות ממקום אחד לאחר.

ממשלות ישראל צריכות לשנות מהיסוד את מדיניות הקצאת המשאבים. אי אפשר עוד לשאת את האי-שוויון הזה, נוכח הפערים ההולכים ומתרחבים. מתבסס לנגד עיננו עולם שלישי בתוך מדינה מתקדמת, תהליך שמצמיח שנאה וניכור. הפערים רק הולכים וגדלים כי אין מדיניות לצמצומם, והאוכלוסיה גדלה מבלי שיכינו אותה לקחת חלק בעשייה המודרנית ובחברה הכללית.

פרופ' עליאן אלקרינאוי, ראש המחלקה לעבודה סוציאלית באוניבסיטת בן גוריון