הבורקס החתרני
הסוף של "צ'רלי וחצי" למעשה נושא בחובו אמירה גזענית וחתרנית: המזרחים, שעוזבים כדי לפתוח דף חדש באמריקה, מותירים את הארץ נקייה ממזרחים. שמוליק דובדבני מאבחן
יש מי שמזהים בורקס עם כל סרט ישראלי בטעם רע. אחרים סבורים שמדובר בבידור עממי חסר יומרות. אולי משום כך לא התיימרו חוקרי ומבקרי הקולנוע הישראלי לזהות בסרטים האלה יותר מאשר את המובן מאליו – התנשאות אשכנזית על פני גיבורים ססגוניים בני עדות המזרח.
על פניו, “צ'ארלי וחצי" הוא בדיוק סרט שכזה. אחרי שהקדיש את מיטב ימי הבטלה שלו לסידור והונאת נציגי ההגמוניה האשכנזית, בוחר צ'ארלי המזרחי בגילה תכולת המבט וזהובת השיער. כמו מכיר בכך שהתקבלות על ידי האליטה האשכנזית היא, אחרי הכל, הטוב שבעולמות האפשריים.
אלא שסופו של הסרט טורף את הקלפים. על פניו, שוב, חבויה כאן אמירה גזענית פר-אקסלנס. הילד מיקו ואחותו, מזרחים "על באמת", אורזים את הפקלאות ועולים על מטוס שייקח אותם לאמריקה. לכאורה, כדי לפתוח שם בחיים חדשים, ובעצם – כדי להותיר את הארץ נקייה ממזרחים. צ'ארלי, אחרי הכל, הוא לא מזרחי ממש. זהו יהודל'ה ברקן ה"ווז-ווז" שמגלם אותו, ללא אף שמץ של מבטא. וששון, יקשו, יריבו האהבל של צ'ארלי, הרי מי שמשחק אותו הוא זאב רווח, לא? ובכן, כן. אבל הסרט מותיר אותו ללא אופציה של ממש. הוא דפוק ויישאר כזה. מעין דמות משנית שנדונה להישאר בשוליים.
אך אם נתעלה מעבר לקריאה הגזענית, נגלה סרט שבאצטלה פופולרית מנסח מסרים חתרניים. אנטי ציוניים, אפילו. שכן סצינת הסיום של "צ'ארלי וחצי", שבה עוזב המזרחי את הארץ כדי לפתוח דווקא בגולה דף חדש וטוב יותר, לא רק תופסת את הירידה כאקט לגיטימי, רצוי אפילו, אלא אף מכריזה על כישלונו של "כור ההיתוך" הציוני. מיזוג בין מזרחי לאשכנזייה ייתכן, אומר הסרט, רק באגדות. כמו זו על צ'ארלי וגילה. החזרה אל הגולה, ששלילתה עמדה בבסיס החזון הציוני, היא-היא הפתרון האמיתי.
היחס המזלזל שהיה מנת חלקם של סרטי הבורקס, ההתייחסות המסורתית אליהם כאל דבר וולגרי, מסחרי ומטומטם, מנעה אפוא ממבקריהם לזהות כיצד חתרנות אמיתית פעמה בלב לבו של הקולנוע הציוני.
ברקן היום. ווזווז בלי מבטא
מומלצים
