דברים שרואים משם

עשרה ימי זיכרון ועשרה ימי עצמאות בחיי עברו עלי בניכר. אין מה לדבר, במשך 363 ימים בשנה, הקיום בחו"ל, בוודאי בקהילות בהן קל לחיות כיהודי שומר מצוות (חינוך טוב, אוכל כשר ואפילו עירוב בשבת) הוא סבבה. מעבר לייאוש שנעשה שם יותר נוח, ולטלוויזיה שהיא באמת טלוויזיה, כן - כל מי שהתנסה בחיים בחו"ל יודע שאפשר להתרגל אליהם מהר, מה זה מהר. הכל נגיש, שופע והכי חשוב - מנוטרל מאותו כובד משקל קשה מנשוא שקיים כאן בארץ על כל צעד ושעל: כובד הפרנסה, השירות הצבאי והמילואים, האיום הביטחוני הבלתי נגמר, הפחד הקיומי לגדל כאן ילדים. הקיום שם קליל, מהנה ונטול חשיבות ומחויבות.

אבל באותם יומיים בשנה, ביום הזיכרון וביום העצמאות, המצב משתנה מן הקצה אל הקצה. ושלא תבינו לא נכון - הימים הללו לא עוברים שם ללא התייחסות. להיפך. מחשבה רבה ותכנון קפדני מושקעים בארגונם (כמו בכל דבר אחר- זה חלק ממה שכל כך מושך שם...): טקסים, קטעי קריאה, שירים, תפילה חגיגית: ה-כ-ל. הם באמת חוגגים את קיומה של ישראל עם אהבה אמיתית למדינה הזו, ובלי גרם של ציניות, מרירות או ביקורת. וזה לא מובן מאליו בעיני, וגם מאוד מעורר הערכה.

ובכל זאת, בימים אלה, היה תמיד מן קשר לא מילולי, רגשי וחזק שחיבר בין כל הישראלים שגם היו שם - כולנו הרגשנו שזה פשוט לא זה. נכון, גם "על הדבש ועל העוקץ" וגם "לו יהי" הם שירים מעוררי רגש וכו'. אבל באמת, איך אפשר לעבור את יום הזיכרון בלי "יורם" של פוליקר, בלי "החול יזכור" בבצוע המרגש של חוה אלברשטיין, ובלי הנסיך הקטן מפלוגה ב', שכבר לא יראה כבשה שאוכלת פרח?

אבל הרבה מעבר לזה, הרי גם אם לפלאפל לא היה טעם של קניידלעך (מה שכן היה לו...), גם אם הטחינה לא היתה במרקם של דבק מגע זול (מה שהיא כן היתה...), וגם אם ההעתק היה ממש ממש כמעט דומה בול למקור, זה עדיין לא היה זה. כי לא משנה כמה דגלי ישראל יהיו מסביב, ביומיים האלה בחו"ל מכה בך חזק בבטן ההכרה - זה לא המקום שלי. לא אבות אבותי הקימו את המדינה הזו, זו לא השפה שלי, זו לא התרבות שלי ולא ההיסטוריה שלי. נחמד, מעניין, חוויתי, קוסמופוליטי, רב תרבותי, אבל איך אומר צדי צרפתי? "לא נוגע”. ההישגים המדיניים והכלכליים לא מדברים אלי או גורמים לי גאווה, והשחיתות השלטונית או המדיניות המעוותת לא גורמות לי עוגמת נפש עמוקה ואישית. הטוב הוא לא הטוב שלי, והרע לא מזיז לי יותר מאשר כל רע אחר בעולם.

ה"רע" שלי

הרע בארץ, לעומת זאת, הוא מאוד שלי, ומאד מזיז לי. אני יכולה להתפוצץ מהחלטת בית הדין הרבני בעניין ביטול הגיור, לרצות לצרוח מתסכול עקב מצבם המחפיר של ניצולי השואה, או להישבע שלא במערכת החינוך הזו אגדל את ילדי, בעוד אני נפרדת מהם בנשיקה בבוקר ושולחת אותם לבית הספר. וכך גם היחס לטוב (שכרגע אני לא יכולה לחשוב על איזו דוגמא טובה להמחיש אותו, אבל בטוח שיש..). פה אני רוצה להיאבק לשינוי, ופה אני רוצה לשבת, עם בירה שחורה קרה (שאין שם, וגם זו סיבה מספיק טובה לחזור) ועם חברים, לצחוק על ימי התיכון העליזים ועל הצבא ועל הטיול שאחרי הצבא, על הילדים הגדלים ועל הפנטזיה של מה נעשה כשנגיע לפנסיה (ואם אפשר, בגיל 45).

ולכן, אחרי השליחות, הפוסט-דוקטורט או הקידום המקצועי, אין בעיני שום אפשרות אחרת מלבד לחזור לפה ולהמשיך פה את החיים. בלי גרין קארד, בלי דרכון של האיחוד האירופי ובלי אזרחות רומנית שניתן לזקוף לזכותה של הדודה-רבא זלדה, שברחה מרומניה בתחילת המאה הקודמת, בגיל ארבעה חודשים.

ואת כל זה ראיתי גם בעיניים של חלק מחברי הישראלים שחיו באותה קהילה, בעיצומם של ימים אלה, שהם הכי ישראליים שיש. וכך יצא, שבשיאה של החגיגה ב"ג'ואיש סנטר", תוך כדי שירה מטורפת ושלוחת רסן של "הללויה" במבטא אמריקני (אכן, תמונות קשות...), מצאתי את עצמי מאחלת בשקט ברכה מחג אחר - לשנה הבאה בירושלים (או ליתר דיוק, בתל אביב).