איך לנהוג בחמאס?
אפשר וצריך לדבר עם אנשי החמאס, כי אנשיו אנשי אמת. אך אין לאפשר להם להמשיך לצבור פופולריות ברחוב על חשבוננו. לפיכך מתבקשת החרפת המצור על הרצועה
מדינת ישראל מבולבלת ומדברת בשני קולות בכל הקשור לשאלה איך לנהוג בחמאס.
יש הגורסים כי נדרשת פעולה צבאית נרחבת שתכליתה הפלת שלטון החמאס. אלו לא חושבים על מחירה של פעולה כזאת בחיי ישראלים ופלסטינים כאחד, אלא גם במשגים מדיניים ובלתי מוסריים הכרוכים בה: השלטון הנוכחי בישראל עלול להפוך את קורבנות צה"ל למגש הכסף להקמתה של מדינה פלסטינית. הסכנה הגלומה בהעברת עזה לשליטת הרשות הפלסטינית גדולה מזו הטמונה בחמאס.
דווקא מבין אלה שדגלו בהתנתקות, יש הגורסים כי יש להמשיך ולהגביר את המעורבות בנעשה בעזה ותומכים במדיניות האבסורדית של מחוות הומניטריות דווקא לנתיני האויב, גם אם הדבר מסכן את חייהם של חיילים ואזרחים ישראלים, כפי שהוכח בפיגועים האחרונים במעברי הגבול, וגם אם מדיניות זו מחזקת את שרידותה של ממשלת החמאס. בפועל, כשישראל מספקת את צרכיה החיוניים של האוכלוסייה ברצועת עזה היא פוטרת את השלטון שם מאחריותו לנתיניו ומשחררת אותו לעסוק במה שבעיקר מעניין אותו: התעצמות לקראת מלחמה, באותה שיטה שבה נהג חיזבאללה בשנים שבהן ישראל הרשמית אפשרה לו להתחזק לקראת המלחמה השנייה בלבנון.
מה אם כן ניתן לעשות מול החמאס? התשובה היא שאין לחזקו ואין להפילו. יש לפעול במינון כזה שיחליש אותו בלי להפילו.
אפשר וצריך לדבר עם החמאס, כי אנשיו אנשי אמת: הם אויב מוצהר וגלוי ואומרים במפורש שמטרתם לחסל את מדינת ישראל ואינם מסתירים את כוונתם בכחש. הם מספיק גלויים כדי לומר שמטרת הרגיעה המדוברת היא התחזקות לקראת המלחמה הקרובה. לעומתם, מטרתם של אבו-מאזן ואנשיו זהה, מסכנותם אומנותם, וראשי ישראל נרתמים לחזקם, להתרים למענם ולסלול את דרכם.
אנשי החמאס הם אנשי מעשה שאחראים לחיי שכנינו, ואין מנוס מלדון איתם בעניינים הטכניים הנובעים משכנות זו. דיונים מסוג זה משמעותם מחירים מדיניים נמוכים. במקרה של אבו-מאזן ואנשיו מדובר בזאב בעור כבש, באויב שיעדיו זהים לאלה של החמאס, אבל נופת הצופים שהם מפזרים סביבם הופכת למלכודת דבש, שבה נלכדים אהוד אולמרט וציפי לבני ומוכנים לשלם מחירים מדיניים קטלניים לישראל.
עם חמאס צריך לדבר, אבל בערבית ולא בשפה "נאורה", תמימה ומסוכנת. כך למשל המו"מ המוכחש בישראל מתנהל בין האויב החמאסי לבין "הידיד" המצרי ומוגש לישראל כתכתיב, בבחינת כזה ראה וקדש. מהצד הישראלי, מי שראו הישג בהחלטת האו"ם 1701 שסיימה את המלחמה השנייה בלבנון אבל דנה את אהוד גולדווסר ואלדד רגב להינמק בכלא החיזבאללה לטווח בלתי מוגבל, עומדים לחזור על אותו מחדל גם מול החמאס, להתגאות בהישג המפוקפק של רגיעה זמנית ומסוכנת ולהשאיר את שחרור גלעד שליט לדיון בעתיד הרחוק-רחוק. שחרורו היה צריך להיות תנאי לכל מו"מ, ולא ירושה שתעבור מממשלה לממשלה, ע"ע רון ארד.
רצועת עזה אמנם איננה מדינה, אבל היא ישות הנשלטת על-ידי ממשלה עוינת. מתוכה, ובגיבוי מלא של השלטון, מותקפים מדי יום יעדים אזרחיים וצבאיים ומתקני תשתית ישראלים בנגב הצפון-מערבי. אזרחים חפים מפשע נהרגים ונפצעים, רבים לוקים בהלם ובחרדה, והחיים התקינים משובשים לחלוטין, גם כאשר "לא היו נפגעים ולא נגרם נזק". גם כשהממשלה מתחמקת מלהכיר במציאות כבמלחמה, זו המציאות.
אין ספק שברצועת עזה חיים אנשים רבים שאינם נוטלים חלק בפעילות המלחמתית, אבל הם נתיני האויב. הם גם מי שהעלו את החמאס לשלטון בבחירות דמוקרטיות. כלומר, זהו השלטון שהם בחרו. גם כיום אין סימני מחאה כלפי שלטון זה, ונראה שהציבור ככלל תומך בחמאס.
מטרת הציונות היא להיות עם חופשי בארצנו. מדינה נורמלית המצויה במלחמה אינה מספקת לאויב מזון וסיוע הומניטרי אחר, שלא לדבר על דלק, חשמל ואמצעים אחרים המשמשים את מכונת המלחמה שלו. האם כך נהגה בריטניה כלפי גרמניה הנאצית, שאף בה המפלגה השלטת ניצחה בבחירות דמוקרטיות? האם לא העדיפה בריטניה את ביטחון אזרחיה ורווחתם על אלה של אזרחי האויב? לכל אורך ההיסטוריה האנושית, מצור על אויב ומניעת אספקה ממנו, לרבות מהאזרחים שבשליטתו, הם אמצעי מקובל להכנעת אויב.
לפיכך יש להחמיר ולהדק את המצור על רצועת עזה במטרה לשבור את כוחו של האויב, במקום לסכן אזרחים וחיילים ישראלים בתדלוק האויב. ניתן כמחווה הומניטרית ולפנים משורת הדין לספק נקודתית ציוד רפואי ודלק לגנרטורים בבתי-החולים ברצועה. מכל מקום, יש להבהיר לחמאס בפרט ולצדקנים בעולם כולו, שהאחריות למניעת אסון הומניטרי ברצועה מוטלת על השלטון שבחרו תושביה. ברצותו, יוכל להקל את המצור על-ידי הסגרת קסאמים תמורת מזון. לעומת זאת, אסור להמשיך במצב האבסורדי של קסאמים לשדרות תמורת מזון לעזה. במלים אחרות: המחוות ההומניטריות יינתנו אך ורק בתמורה להסגרת אמצעי הלחימה של האויב לידי צה"ל והפסקת "הברחת" הנשק, שאינה אלא אספקה חופשית מן השטח המצרי.
והערה לסיום: ייתכן שדווקא הידוק המצור יחסוך וימנע מלחמה עקובה מדם ברצועת עזה. אולי כך ייפקחו עיניהם של העיוורים בירושלים.
ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005
מומלצים
