אולמרט זכאי כאזרח ומחוייב כמנהיג

אהוד אולמרט זכאי כאדם לקבל כל זכות המוקנית לכל חשוד. הוא זכאי לכך שלא ירשיעו אותו בכיכר העיר ללא משפט; הוא זכאי לשמור על זכות השתיקה; הוא זכאי לתבוע שלא תהיה עדות מוקדמת בעניינו אם זו פוגעת ביכולתו להגן על עצמו; הוא זכאי לעורכי הדין הטובים ביותר; הוא זכאי להיות אדם חופשי ובן חורין כל עוד לא הגיע בית משפט למסקנה שעליו לשבת מאחורי סורג ובריח; הוא זכאי לשמור על שמו ולתבוע כי לא יוכפש.

אך כמנהיג המדינה מחוייב אולמרט לעזוב את תפקידו באופן מיידי. בראש ובראשונה בשל העובדה שאין הוא יכול להוות עוד מופת מוסרי לעם שאותו הוא מנהיג.

שערו בנפשכם את אולמרט נושא נאום על יושרה, נקיון כפיים ושקיפות. כך תבינו את המשמעות האיומה של מנהיג מסוגו העומד בראש מדינה. אולמרט חייב לעזוב את תפקידו בשל העובדה שאין הוא יכול לקבל הכרעות מדיניות – לא רק בשל העובדה שאינו פנוי אלא בשל עוצמת החקירות המביאה לכך שכל הכרעה כלל לאומית מתפרשת גם לאור האינטרסים האישיים; אולמרט כמנהיג חייב להתפטר כיוון שהוא אחד הגורמים שגורמים לאנשים רבים בעולם, יהודים ושאינם יהודים, להסתייג ממדינת ישראל בשל היותה מוכת שחיתות ובשל היותה בעלת הנהגה בלתי ראויה. הוא מהווה סכנה הולכת וגוברת למדינה מבחינת הזדהות, מבחינה בטחונית, מדינית ומצפונית.

את הקריאה הזו צריכים לקרוא אנשי הציבור. אין לצפות ממפלגת העבודה לעשות זאת, בעיקר עקב העובדה שעמותות ברק אינן נקיות מאותה מציאות ציבורית מחפירה הנגלית לעינינו. את הקריאה הזו צריכים לקרוא מי שמבינים כי הסכנות החיצוניות למדינת ישראל מחווירות מול תולעת השחיתות המכרסמת בנו ופוגעת ביסודות השלטוניים הבסיסיים ביותר.

מבחנו של איש המוסר הוא בכך שהמוסר שלו לא צבוע. לפיכך, זהו מבחנם המצפוני של אנשי השמאל, הרואים תקווה במהלכים המדיניים שאולמרט מקדם. אם בשל תקוותם זו אין הם מצטרפים לקריאה המתרחבת כלפי אולמרט ללכת הביתה ולפעול להגנתו המשפטית כאדם פרטי, הם גורמים אסון כבד ביותר לאתיקה: גיוסה למטרות פוליטיות.

אדם מצפוני שומר על עקביות מוסרית, ועל תביעות הדדיות לכל הכיוונים הפוליטיים. הוא אינו מניח לתועלתיות לגבור על היושרה, ובעולמו יש קו גבול אותו אין הוא חוצה.

אנשי הימין הקוראים לאולמרט להתפטר חייבים בד בבד לקבל על עצמם התחייבות כי בשעה שהם יעמדו בפני מבחן המוסר, גם הם לא יקדמו מנהיג שקופה של שרצים תלויה בו מלפניו – לא מאחוריו. השבת המימד המוסרי למדינת ישראל היא היסוד החיוני ביותר לעצם קיומנו.

זהו הזמן לערוך הבחנה בין איש הציבור כאדם פרטי ובין היותו שליח. נבחרי ציבור וכן מי שמונו למשרות אמון ראויים לכל הגנה כאדם פרטי, ולשימוש בכל תכסיס משפטי להגנתם. ברם, בשעה שהם משתמשים בתכסיסים אלה אין הם יכולים עוד לכהן בתפקידם. נבחר ציבור וממונה במשרת אמון השומר על זכות השתיקה – אינו יכול להמשיך עוד בתפקידו. יש להעמיק את ההבחנה בין שני התחומים – האישי והציבורי, ולפטור אותנו מנוכחותם של כל שומרי זכות השתיקה מימין ומשמאל, ומכל אלה שמעשיהם אינם שקופים בפני הציבור.

אנו מצויים בסכנה קיומית כה גדולה שקשה לראות את קיצה. מערכת המשפט אינה מצליחה להתמודד עם השחיתות ואף לא תצליח, שכן כבלה את עצמה לזכויות האדם הנחקר, וערערה בצורה מופרזת את האחריות לזכויות החברה לטוהר ולצדק. המערכת הציבורית היא היחידה שיכולה לעשות כן, והיא זו שצריכה לקרוא בקול גדול את פסוקי התורה: "...וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם...".

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה. מאמרים פרי עטו ניתן למצוא באתר ישיבת ההסדר