זה ששרד: סאנגיונג קיירון

יש אנשים שלא אוהבים טיולי שטח, כי הם רואים בהם עבודה. אני מבין אותם: גם אני לא מצליח להרגיש את ההנאה הכרוכה בהיתקעות עם ג'יפ על איזה ג'בלאה. מצטער, אבל לצאת כל חמישה מטר מהרכב בחמסין או בגשם (וזה תמיד חמסין או גשם) בשביל לערום אבנים במשקל 20 קילו מתחת לגלגלים רק כדי להתקדם עוד חמישה מטר - זה נראה לי כמו משהו שצריך לקבל עליו כסף. אבל יש טיולי שטח שאני כן אוהב: טיולים מהסוג שבו אתה נוהג בג'יפים שלא שייכים לך, עם כל האחריות של בן 17 שיוצא למועדון. והטיול שלנו היה אחד כזה.

היינו 15 על חמישה רכבי שטח. היו שם פנגס המשוגע וקמרלינג המסטול ודור החנון ושאשו השחור ופנקס האדום וליאור הקירח ושפרוט הקירח וערן הקירח ואייל הקירח. הלל המבואס לא היה, כי הריינג' רובר שלו - פאר היצירה המוטורית מתוצרת אנגליה - התקלקל בקטע השטח הטכני שבמגרש החניה של איזה תחנת דלק. אני קיבלתי לחוסר אחריותי את הסאנגיונג קיירון כי גם הייתי קירח, ולעיניים שיכורות קשה להבדיל בינינו.

הדבר הכי מוזר בלנהוג בסאנגיונג הוא שאם כבר נהגת באחת, אין לך מושג על איזה מהן אתה נוהג. זה הרודיאוס? הרקסטון? אולי הקיירון? או האקטיון? מה ההבדליון? יש עוד חברות שזה קורה להן, למשל וולבו, אבל בואו נגיד את האמת: כשאתה בוולבו, לפחות אתה בוולבו.

סאנגיונג היא חברה קוריאנית קטנטנה שמתמחה - אולי המילה הנכונה יותר היא מתמקדת? - בייצור רכבי כביש־שטח. שלא תבינו לא נכון, היא בהחלט לא עושה עבודה רעה, אבל המכוניות שלה לא מעודנות, מהודקות ומפנקות כמו של המתחרות המוכרות והיקרות יותר. ההבדל בין הקיירון לאחיו היותר קטנים הוא שהקיירון למעשה מיועד לשטח. אין לו 4X4 לכביש, ויש לו שלדת סולם נפרדת והילוך כוח קצר יותר ממה שהייתם מצפים למצוא בג'יפון. חוץ מזה, הוא בטח לא מיועד לכביש: יש לו תיבת הילוכים אוטומטית משמימה עם אופציה מיותרת לתפעול ידני נוראי, ואת ההגה הכי גרוע שהרגשתי מחוץ למכונת וידאו־גיים. למזלי היחסי, המסע שלנו התנהל ברובו במדבר, היכן שיד אספלט לא משגת. שם, ככה גיליתי מהר מאוד, אין שום תלונות על יכולת ההתמודדות של הקיירון. בהתחשב במחירו, הוא כמעט מכפר על מה שהוא עשה בדרך לשם.

לקיירון יש תא מטען מכובד ושלל תאי אחסון לכל הציוד והמשפחה שהעמסתם בלי שבאמת הייתם צריכים. חשוב מזה, למרות שרדפתי איתו אחרי האמרים וטנדרים וטויוטות מגודלות, לא היתה בעיה לשמור על הקצב של המפלצות בכל שביל שהן נכנסו אליו בטעות. זה לא היה כיף או משהו כזה, אבל גם לא בעיה. וכשהגענו למדרגות שיורדות משלוחת צלמון לנחל מרזבה - קטע העבירות הכי מאתגר בטיול הזה, אם לא סופרים את הקטע שהלל ניסה לצאת מהחניה - הקיירון צלח אותן בקלילות יחסית ובלי להשאיר חלקים מאחוריו. זה משהו שאני לא יכול להגיד על שאשו, שנהג בניסאן נבארה והשאיר במדרגות את הכבוד שלו.

בחוץ היה חם. חוץ מזה, ועדיין בחוץ, הקיירון הוא אחד מרכבי הכביש־שטח האלה שאפשר להתבלבל ולחשוב שהם ואן: זוויות הגישה שלו ומרווח הגחון (20 סנטימטר. לשאשו יש יותר ארוך) עלולים לסכן אותו כבר במדרכות של תל אביב. אבל בשטח כל זה לא באמת מפריע - לא עם תכנון נכון של זווית תקיפה. רגע, ועם מספיק מיגון גחון בשביל לשרוד מוקש נ"ט. אבל באמת שעם שני אלה הוא יגיע הרבה מעבר לנקודה שבה רכים ממנו יישברו. כך תוכלו להסתכל בעיניים המובסות של ההוא עם ה־CR-V היקרה שמסתכל עליכם ממורד המעלה ולצעוק לו, "איך אני יורד בחזרה?".

בסופו של דבר, אם אתם מאלה שקופצים לשטח פעם בכמה חודשים, אתם צריכים משהו ידידותי ונמרץ בהרבה. אם אתם מהג'יפאים האלה שמחזיקים כננת שיכולה למשוך ספינה שקועה, אתם צריכים משהו רציני יותר שבא לעבוד ולהרשים ולא רק לחכות שתפסיק לשקשק אותו. אבל אם אתם איפשהו באמצע, והכי הרבה דרך בינעירונית שאתם רואים זה בדרך לשטח - ואין לכם המון כסף, אבל מספיק בשביל לרכוש מיגון, ואתם גם מחזיקים במכונית קטנה נפרדת - אז, אני מניח, שווה לכם לבדוק את הקיירון. כל עוד לא תצפו ממנו למשהו יוצא דופן, הוא רק יפתיע אתכם לטובה.

סאנגיונג קיירון, 199 אלף שקל