חידה פרסומית: לאן נעלם הילד מחגיגות ה-60?
הוועדה לבחירת סמלים קבעה לחגיגות 60 שנה למדינה סמל: ילד מושך בחוט כחול היוצר את המספר 60. גינגי פרידמן תוהה: לאן נעלם הילד מהסמל החגיגי? התשובה, כנראה, נמצאת בסמל עצמו
בשנת 1954, געשה הארץ ורעשה והכל התחבטו בשאלה "איפה הילד?" היה זה בעקבות היעלמו של הילד יוסל'ה שוכמכר שנחטף ע"יסבו ורעייתו והוברח לחו"ל. היום, 54 שנים מאוחר יותר, שוב מצאתי את עצמי מתחבט באותה השאלה: "איפה הילד?" איזה ילד? הילד מהסמל של חגיגות ה-60. לאן הוא נעלם? האם הוא נחטף, האם הוא גורש, או שמא האדמה בלעתהו?
הכל התחיל עם החלטת הוועדה או המועצה לחגיגות ה-60, בראשות השרה הגב' רוחמה אברהם בלילא, לקיים את חגיגות ה-60 בסימן ילדים. עתידנו ועתיד מדינתנו. ישבה הוועדה המכובדת וקיימה מכרז לבחירת הסמל שילווה את אירועי החג.
הוגשו הצעות, התקיימו דיונים מלומדים, נערכה הצבעה ונבחר הסמל הזוכה.
הסמל שנבחר התקבל בביקורות קשות מצד כל אנשי המקצוע, מעצבים ופרסומאים, כאחד. ובצדק. מה שנבחר לא היה סמל. זה היה סיפור.סיפור מורכב שהציג ילד (מתבקש, לא?) רץ (לעבר העתיד?) מניף סרט צבעוני (כחול, כמובן) היוצר את המספר 60 (ברור) אליהם חוברו מגן דוד ו-ישראל (כי בלעדיהם, אי אפשר) ככה זה כאשר וועדה של אנשים שאינם אנשי מקצוע צריכה לקבל החלטה מקצועית. ( כולכם, בוודאי, מכירים את הסיפור על הגמל שאיננו אלא סוס שתוכנן ע"י וועדה).
המציאות הוכיחה: הסמל היה גרוע?
את ההוכחה הפשוטה והניצחת שהסמל הזה היה גרוע, למקרה שמישהו עוד נזקק לה, סיפקה המציאות.
על פי החלטת הממשלה, חויבו כל משרדי הממשלה לשלב את הסמל בכל פרסומיהם. על פי חוק הסמלים, אסור לעשות שימוש בלתי חוקי בסמל. כלומר: אסור לשנותו, אסור לפגוע בו ואסור לעשות בו שימוש חלקי. עבירה על החוק היא
עבירה בת עונשין. על פי חוקי הפרסום, הבלתי כתובים, יש לשמורבקפידה על שלמות ואחידות הסמל (כל סמל) לשם יצירת זהות מובהקת, כמתבקש מעצם טבעו וייעודו של הסמל.
ומה קרה בשטח? הרוב הגדול של משרדי הממשלה בחרו להתעלם מההוראה וויתרו על הצגת הסמל, בפרסומיהם. חלקם, כי לא אהבו את הסמל וחלקם כי לא רצו לפרגן לשרה הממונה. המשרדים שכן צייתו להוראה, עשו בו שימוש חלקי
(בניגוד לחוק). הם אימצו את הספרה 60 אך גירשו את הילד. באירועים הרשמיים, כגון טקס הדלקת המשואות וטקס פרסי ישראל, נעשה שימוש רק בספרה 60. אפילו בתשדיר הפרסום שהוזמן, הופק ואושר ע"י השרה בלילא, מופיע בסוף התשדיר רק הסמל החלקי. ללא הילד.
מה המסקנה? הילד לא היה צריך להיות שם, מלכתחילה. זאת היתה גזירה שהציבור לא רצה לעמוד בה. כעת, תשאלו, וודאי, למה הוכנס לשם? כי “יודע צדיק נפש בהמתו". לא, אין בסיפור הזה לא צדיקים ולא בהמות, אבל העיקרון זהה. יוצרי הסמל, שרצו לזכות במכרז, ידעו שחברי הוועדה ירצו לראות שם ילד. שהרי סמל חגיגות שעומדות בסימן ילדים חייב להראות ילד, לא? ובכן לא.
קחו לדוגמה את הסווש של נייקי
מה שאנשי הוועדה, כמו כל הלקוחות הבלתי-מקצועיים, אינם יודעים, זה שסמל זה לא סיפור. סמל, כשמו כן הוא. הוא אמור לסמל משהו. באמצעות סימנים גרפיים-ויזואליים. וככל שהסמל תמציתי יותר ופשוט יותר הוא ימלא את מטרתו, טוב יותר. והפוך.
לדוגמא: אחד הסמלים המוצלחים ביותר שנוצרו, אי פעם, זה סמל "הסווש" של נייקי. אין נקי, פשוט, מדוייק, מזוקק
ויעיל ממנו. יוצר הסמל של נייקי הוא גאון והלקוח שאישר את הסמל הזה הוא חכם גדול.
אני נתתי לכל המעצבים שעבדו במשרדי, את הספר הנפלא "שמי הוא אשר לב" מאת הסופר היהודי-אמריקני חיים פוטוק. הספר מספר את סיפורו של אשר לב, ילד למשפחה חרדית בברוקלין, שהלך, בחשאי, ללמוד ציור אצל צייר שהתגורר בשכונה. הצייר/מורה שבחן את עבודותיו של אשר לב, צייד אותו בעצה החשובה מכל: אם ברצונך לספר סיפור-תכתוב ספר. אם אתה רוצה להביע תחושות וחוויות-צייר ציור. זאת כל התורה על רגל אחת. היא מתייחסת לציור ותקפה שבעתיים לגבי סמלים. חבל שמעטים כל כך, קראו את הספר החשוב הזה.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת.
לפנייה לכתב/ת 
