ממלכת ישראבלוף התנ"כית
רב המכר "מלכים ג" של יוכי ברנדס מציג קריאה תנ"כית וכחנית המזכירה סיקור רכילאי על שבטים פרימיטיבים. האם ספר התככים השטוח הזה קשור לגישה האקדמית שהמאיסה אצלנו את לימודי התנ"ך?
רב המכר "מלכים ג'" הוא טלנובלה תנ"כית (עם איזה קו הרפתקאות ילדותי בנוסח ספרי ג'ינג'י) שנרקח בידה המיומנת והפשטנית של יוכי ברנדס. ההברקה המסוימת של ברנדס היא בעצם הבחירה בתנ"ך כסביבה סיפורית: גם בזכות טרנד החזרה החילונית לתנ"ך שמעורר קשב לרומן מקראי, וגם משום שסיפורי התנ"ך המופלאים מעניקים מקדמה לכל מסַפר, גם למספר שמנסה לקלקל אותם. וברנדס בהחלט משתדלת לקלקל אותם.
איך? היא פשוט מעקרת מהם את העומק הרוחני ואת גדלות הנפש, את המוסר, את תום הלב, את הפלא האלוהי. מה שנשאר זה תככים ציניים ורדיפת שררה ומיני רגשות שטחיים ומופרזים, לעתים מופרכים ממש, המתוארים בקלישאות לשוניות. ועדיין, במסגרת הז'אנר, ברנדס מפגינה מיומנות בבניית מתח ובשילוב הפתעות. והתנ"ך, כאמור, מתמסר חלקית גם לטקסט הרדוד והאנטי-תנ"כי הזה. עובדה. רב מכר גדול.
זהו סיפורו של ירבעם בן נבט, שמרד בשלמה המלך וברח למצרים, לאחר שהנביא אחיה השילוני הבטיח לו כי יחליף בבוא היום את שושלת שלמה, בגלל חטאיו. וירבעם אכן חוזר מהגלות ומורד ברחבעם בן שלמה ומקים את מלכות ישראל הנפרדת מיהודה. עד כאן המתווה התנ"כי הכללי, שלתוכו יצקה ברנדס מעט מדרשי חז"ל והרבה מבדיונה הפרטי, והכל מסופר בשלושה חלקים: האחד מפי שלומעם, הילד שגדל והופך לחייל, השני מפי מיכל בת שאול והשלישי מפי ירבעם. שלושת החלקים מתאחדים בדרך לא צפויה, שכל יודע תנ"ך וקורא ספרים ממוצע יידע לצפות את מהלכיה העיקריים.
למה עגל
את גישת הספר הזה לתנ"ך גיבשה ברנדס בעזרת מי שהיא מכנה בהתלהבות "מורי ורבי", פרופ' יאיר זקוביץ, וממנו היא גם אימצה את המונח ההבלותי "התנ"ך היהודאי". ירבעם בן נבט, טען זקוביץ בספר שלו משנת 1991, היה בעצם "משה רבנו של ממלכת ישראל", למרות שהוא "האדם הכי שנוא בתנ"ך היהודאי שלנו". כלומר, התנ"ך העברי הידוע לכל הוא לפי זקוביץ רק גירסת ממלכת יהודה ולא הסיפור האמיתי, ויש לכאורה גם תנ"ך אחר, "ישראלי". וברנדס כאן בשביל לספר לנו אותו.
ואכן, ברנדס קוראת את התנ"ך בהפוכה: אם ספר שמות, למשל, מגנה את חטא עגל הזהב שחטאו אהרון והעם, הרי ב"מלכים ג'" מסופר, כי זו היתה למעשה עלילה על אהרון, שמקורה בכך שבחר לעשות פסל של שור (כלומר, עגל), שהוא סמלו של יוסף, אבי שבט אפרים שאליו משתייך גם גיבורנו ירבעם – ולא בחר בפסל האריה, שהוא סמלו של שבט יהודה. כלומר, הפסל בסדר, הבעיה היא בכיבודים. כמה הבל, הבל, הבל אפשר לבלוע.
ואם בתנ"ך מתוארת מלכות שלמה כתקופת שפע ושלווה, וחנוכת בית המקדש מתוארת כחגיגה כלל ישראלית ("ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב") – הרי שב"מלכים ג'" מומצא איזה "מרד מקדשים" נרגן של שבטי ישראל, שרצו לכאורה לשמר את פולחניהם ודוכאו באכזריות בידי שלמה, המושווה כאן לפרעה, לא פחות. וירבעם שלנו נשלח לקרוא בפניו "שלח את אפריים / שלח את עמי", סטייל משה רבנו.
כזאת היא קריאת התנ"ך של ברנדס בהשפעת זקוביץ: וכחנית, כיתתית, לא רוחנית, לא מאמינה. מין רכילאית של מריבות שבטים פרימיטיביות.
חתרנית עלק
לאחד משיאי התפלות והסילוף מגיעים הדברים בסיפור דוד ובת שבע, שלפי ברנדס היה פשוט קומבינה שהגה אחיתופל, ובמסגרתה בת שבע העמידה פנים שהיא נכנסה להריון מדוד (עם כרית מתחת לשמלה וכאלה), ומשל כבשת-הרש, שהוכיח את דוד על גזילת בת שבע מבעלה, היה רק ספין אשר נתן הנביא – המוצג כאן כנביא שקר – שיחק בו תפקיד מרכזי בתקווה לזכות במשרת נביא החצר. גם ההמשך התנ"כי בעניין התינוק שנולד מיחסי החטא האלה ושהומת בידי אלוהים - לא היה ולא נברא אצל ברנדס, ודוד המלך רק עשה הצגות כאילו הוא מתאבל.
הבנתם? הכל היה ב"כאִי-לו". יעני, ישראבלוף. זה התנ"ך שמציעה לכם יוכי ברנדס. ואת הטקסט הזה, עם ההשקפה האתאיסטית-אקדמית שביסודו, השקפה בת מאה שנה לפחות (שורשיה בתיאוריית "ביקורת המקרא" של הגרמני יוליוס ולהאוזן), אשר הנחתה את התוכניות הגרועות ללימוד תנ"ך שהשחיתו אצלנו דורות של תלמידים - מנסה עורך הספר, פרופ' יגאל שוורץ, למכור לנו בשער האחורי ככתיבה חדשנית ואף "חתרנית". אחרי הספר הזה, הוא מבטיח, אתם "תקראו את התנ"ך אחרת".
האם לסצינה הבאה מתכוון שוורץ? גיבור הספר מעביר עצמו עינויים כדי להכניס בנפשו משמעת חיילית ("שתיתי שתן של שוורים, נקשרתי יומיים אל ראש מוט גבוה"), אשר כוללים גם הרעבה בת שבוע, שבסופה הוא לא מתאפק ומתנפל על "סייח מקסים" שהוכנס כפיתיון לחצר כלאו: "רוצצתי את גולגלתו באבן ואכלתי חי את בשרו החם". מאיפה לקחה ברנדס את הזוועות האנטי ישראליות האלה? מהפרומואים לסדרת הישרדות בערוץ אל קאעידה?
פנים דומים מדי
הטקסט שהוציאה ברנדס מתחת ידה מצטרף לספרים דומים שהופיעו לאחרונה,
למשל "דו"ח המלך דוד", ספרו הנחות של היהודי המזרח-גרמני שטפן היים, שנכתב ב-72' והופיע בימים אלה במהדורה עברית מחודשת. אצל היים, הוצג שלמה המלך כשקרן שהתחזה לכותב שיר-השירים ודוד המלך הוצג כזונה ממין זכר של שאול ויונתן. (היים, אגב, זכה אצלנו בפרס ירושלים לספרות). ולהבדיל, מצאנו השנה גם את רבי-המכר העיוניים והפקחיים יותר, על פי דרכם הלא מבינה, של יאיר לפיד ("הגיבורים שלי"), שמציג את אברהם אבינו כמין פלגמט, ושל דב אלבוים ("מסע בחלל הפנוי"), שאברהם שלו הוא "איש צבוע ומתחסד, בורח מאחריות ומסרסר באשתו".
אז אוקיי, שבעים פנים לתורה, ובכל זאת אתה שואל את עצמך למה הפנים האלה דומים כל כך, ומתי נקרא לשם שינוי ספר שבא אל התנ"ך מאהבה ובענווה.
בינתיים, מוצפים חלונות הראווה של רשתות הספרים ב"מלכים ג" (שם לא רע, צריך להודות), הספר שמאוד לא משקף את התנ"ך אבל כנראה די משקף את ממלכת ישראל הנוכחית.
"מלכים ג", יוכי ברנדס, כנרת-זמורה-ביתן, 447 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
