דרושה מזכירה, מגיל 35

הסופ"ש הארוך שנחת על כולנו בגין סיבות לאומיות פינה עבורי זמן "לחובות מקצועיות". היממה שהתרוקנה לפתע מעבודה הותירה פנאי להדביק פערי קריאה בלתי נסלחים שפיתחתי. כך מצאתי עצמי באמצע היום, שעונה בנינוחות על כריות הספה כשהאצבעות המשחירות מדפדפות הלוך ודפדף בעיתוני המגזר שהלכו ונערמו בסלון מאז הפסח.

כהרגלי בקודש, (עלעלת היא חלק מתיאור התפקיד), לא פסחתי על שום ידיעה. לא דילגתי על חגיגות האירוסין של האדמו"ר א' ועל הולדת נכדו של האדמו"ר ס'. תהיתי בקול מול מדורי הכלכלה החרדיים, איך רחוב גאולה הירושלמי מתהדר במחירי השכירות היקרים בארץ? פערתי עיניים מול מחירו של ג'יפ יוקרתי, שהתנוסס שחור על גבי עיתון תחת הכותרת "מוכרים". דפדפתי אחוזת התפעלות ממימדי הצמיחה במגזר, הבאים לידי ביטוי בכמות מודעות הדרושים (לפני שלוש שנים היה בקושי חצי טור), עד שצדה את עיני מודעה קטנה: "דרושה מזכירה לארגון חסד, מגיל 35 ומעלה".

התגובה הראשונית, מודה, הייתה חיוך. האם סוף סוף ניכרת הערכה לפועלם וכישוריהם של אנשים "מבוגרים"? אולי מדובר "באפליה מתקנת" לאוכלוסיה המתקשה לעיתים לפרוץ את משוכת הגיל והקביעה שהעולם שייך לילדים בני 23?

בטרם הספיקותי להוציא את השופר מהארון ולתקוע "תרועה גדולה" לחיי המהפכה החברתית שבדרך, דאגה קולגה לצנן את התלהבותי: "הם פשוט מחפשים מישהי שרוב הלידות מאחוריה", הסבירה בקול מריר. "מעסיקים לא רוצים אחת שתיעלם להם לחופשת לידה כל שנה וחצי וזו הדרך שלהם לסנן את אלה שעדיין בשלב 'הפרו ורבו'. אחר כך", הוסיפה בציניות, "הם ידאגו בראיון העבודה למיין כל מקרה לגופו, או יותר נכון לגופה".

אם היינו מדברים על מעסיק חילוני, העניין היה נגמר בכתף קרה מהחברה לשבוע. עונש על אי הפגנת חזית נשית פורייה ואחידה. מה לעשות? אני מאמינה שזכותו של מי שלא שותף לדעה "שכל המרבה ילדים הרי זה משובח" להגן על האינטרסים הכלכליים שלו. מעסיקים רוצים עובדת בלי לדאוג "לתחליפים זמנים" על "בסיס קבוע". בפרט אם מדובר במשרה שדורשת הכשרה ארוכה או הכרה מעמיקה עם הארגון והנהלים, אך טבעי שחילופים וחופשות לידות, עלולים ליצור בעיה ארוכת טווח.

אבל, ויש פה אבל גדול. מפרסמי המודעה, "ארגון חסד" כזכור, אינם משתייכים לציבור החילוני. על ספסל הנאשמים לא יושבת חלילה חברת הייטק שמנסה לגוון את הצוות על ידי הוספת עובדות מהמגזר החרדי. מדובר בבוסים-דוסים המגדלים, רוב הסיכויים, משפחות מרובות ילדים בעצמם. ואם יורשה לי להניח הנחה כללית נוספת, כארגון חסד שלא ברורה עדיין מהותו המדויקת, (המודעה מאוד מסתורית). ייתכן, שוב השערה פרועה, שחלק מתפקידיו כוללים סיוע למשפחות גדולות שנקלעו למצוקה כלכלית. אבל לעבוד אצלם בעסק, כאחד האדם ולא "כלקוח" עם ארגז מצרכי המזון ליד הדלת, זו כנראה בקשה מוגזמת.

גנות בלי משכורת, מורות שמפוטרות לפני הקביעות

בעיתון בשבוע שאחר כך המודעה לא הופיעה. אולי הם מצאו את המזכירה בשלב "בני הזקונים" שחיפשו, אולי משהו שם קלט שאין מקום בעיתון חרדי לאפליה על רקע אימהות.

כי האמת העצובה היא, שיחס מחפיר לעיתים, של מעסיקים חרדים לנשות המגזר הוא דבר שבשגרה. גננות שנשארו חודשים ללא משכורות, מורות שמפוטרות מדי שנה לבל יצברו ותק, פקידות ומוכרות העובדות בניגוד לחוקי מדינה שעות ארוכות אפילו ללא הפסקת שירותים. פשוט מנצלים את תמימותן של הנשים ואי ידיעת הזכויות המגיעות להם, ויאללה לעבודה.

עבורי הסיבה להחלטתו של המעסיק האלמוני להעדיף את "נטולות הקטנים" לא חשובה. הוא יכול מבחינתי להוסיף את צמד המילים "יתרון לעקרות".

אולי זהו המקום לחרם חרדי פנימי על מוסדות, ארגונים ובעלי עסקים שמטיפים ומקיימים אורח חיים ברוך ילדים מחד, אך נוגשים ביד רמה בעובדות בעלות משפחה גדולה מאידך. לא מקובלים עלי מעסיקים המשלמים משכורות רעב, מפלים בבוטות בקבלה לעבודה וסתם מתעללים באופן כללי. את הפשקווילים בסוגיה אני מוכנה לתלות בעצמי.

אין מקום אצלנו למוסר כפול נוסח: "ילדים זה שמחה, לא אם את המזכירה".