"בישראל יש אלפי פצצות מהלכות"

לא כל כך ברור מתי בדיוק מצליח הבמאי הישראלי ארי פולמן לישון בקאן. היקף הראיונות שהעניק ביומיים האחרונים לעיתונאים זרים יכולה היתה, כך עושה הרושם, להספיק לחיים שלמים. סוכנויות ידיעות, כתבי עת מקצועיים, מגזינים של קולנוע ועיתונים יומיים, כולם רוצים חלק ממנו.

"ואלס עם באשיר", הסרט אותו הוא מציג במסגרת התחרות הבינלאומית על פרס דקל הזהב, פשט כמו שמועה מדבקת. עושה הרושם שפולמן, גם אם עדיין לא הספיק לעכל, מצליח לספק את הסחורה לא רק על המסך אלא גם בתקשורת. 

פולמן. "כיום אין עתיד. אולי אם ההנהגה תשתנה, יהיה לנו סיכוי" (רויטרס)

מהשאלות הוא לא מופתע אבל מהישירות של הצרפתים דווקא כן. "העיתונות הצרפתית מחפשת יותר את הצדדים הפוליטיים כשעיתונאים ממדינות אחרות שואלים שאלות שקשורות יותר בהפקה, באנימציה, זה מעניין".

נכון שכשאתה יוצא לקאן עם סרט על מלחמת לבנון הראשונה, שנתיים אחרי שחיזבאללה הפגיז את ערי הצפון של ישראל וישראל בתגובה חרבה שכונות שלמות בביירות, לא כל כך מפתיע שהקשרים פוליטיים יעלו. בכל מקרה, מפתיע או לא, גם הדיבור על הסרט שעדיין לא נצפה בישראל מעורר מחשבה.

"מומחה עולמי בפוסט-טראומה שחקרתי בסרט אמר לי שבישראל ישנם אלפי פצצות מהלכות", אמר פולמן לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP בראיון בו טען כי ישראל סובל ממה שהגדיר כאמנזיה קולקטיבית. "אנשים, חיילים לשעבר שיכולים לחיות את חייהם, בלי ששום דבר יקרה, הכל בסדר, אבל יום אחד הם יכולים פשוט להתפרץ ואתה לא יכול לדעת מה יקרה", אמר.  

"ואלס עם באשיר"

בראיונות שהעניק בימים האחרונים ובמסיבת העיתונאים שערך אחרי ההקרנה הראשונה של הסרט דיבר פולמן שוב ושוב על הדחקת הזיכרונות מהתקופה בה שרת בלבנון. הסרט הוא למעשה הצפה של זיכרונות מודחקים וניסיון להתמודד עם תחושת האשמה על עמידתה מהצד של ישראל במאורעות הטבח בסברה ושתילה על ידי המיליציות הנוצריות.

"מעולם לא דברתי על שירותי הצבאי. המשכתי בחיי מבלי לדבר על זה, מבלי לחשוב על זה. כאילו שמדובר במשהו שלא רציתי להיות קשור בו בכלל", אמר, "רק במהלך הסרט הבנתי שאני לא היחיד, שיש עוד רבים כמוני".

הרעיון להפוך סדרת ראיונות שקיים עם חיילים לוחמים שכמותו לסרט אנימציה היה מחויב

המציאות לדבריו. "יש אבדן זיכרון, חלומות, הזיות, תת מודע, מודע – איך תוכל לשלב את כל הדברים האלה באופן אחר חוץ מאשר באנימציה?", הוא שואל ומוסיף, "אנימציה, הוא גם מדיה שמדברת יותר לצעירים ואני מאד מקווה שאנשים צעירים יראו את הסרט, אני מקווה שהאנימציה תרגש אותם והמוזיקה, אולי זה יעזור להם להבין שהמלחמה הופכת אותם לכלים בידי אחרים".

נראה שפולמן התייאש מלחפש תשובות בזירה הפוליטית. "השינוי אינו באספקט הפוליטי אלא בפרט. אני חושב שכיום אנשים יותר מודעים, יש הרבה יותר ביקורת, יש הרבה יותר אנשים שמסרבים לקחת חלק בכיבוש", אמר והוסיף, "אני מאד מקווה ששלושת הילדים שלי לא ייאלצו להלחם כשיגיעו לגיל 18 אבל אני לא אופטימי. עם סוג המנהיגים הפוליטיים שיש לנו כיום אין עתיד. אולי אם ההנהגה תשתנה, יהיה לנו סיכוי".

פולמן דיבר על רצונו להקרין את הסרט "ואלס עם באשיר" גם במדינות ערב. "נעשתה פנייה לנציגי המכירות שלנו מפסטיבל הסרטים בדובאי. הייתי מאד רוצה לראות את הסרט מוקרן במדינה ערבית. זה יהיה חלום שמתגשם", אמר.