היתה לי הזדמנות חד-פעמית להיות משהו אחר
המחשבה על הרגע שאפסע לתוך בית הספר נעול במגפיי החדשים, מפיץ לכל עבר ניחוח קוסמופוליטי רענן, הפכה לפנטזיה שמילאה את כל הטיול שלי. מאותו רגע איבדתי עניין בטיול עצמו ובאירופה כולה. "יופי וג'אגר", סיפור מתוך ספר חדש
מעצבת האופנה הנודעת קוקו שאנל אמרה פעם שאופנה נוצרת כדי להפוך לא אופנתית. היא, כמובן, צדקה, וההוכחה הניצחת לצדקתה היא התמונות של כולנו מגיל ההתבגרות. הביטו נא בתמונות הללו. בהנחה שאתם משתייכים לשכבת הגיל שלי, שנות ה-60 וה-70, הרי שאתם בטוח בוהים מדי פעם בעדויות המצולמות הללו - שבהן אתם מתהדרים ברעמת שיער מדובללת ובלתי חפופה, פיאות לחיים בצורת ארטישוק ירושלמי ומכנסי גברדין מתרחבים שעשו עוול נוראי לפרופורציות של איברי המין - ושואלים את עצמכם: מה בדיוק עישנתי באותה תקופה, וכמה?
קשה לי לזכור נער אחד או נערה אחת בני גילי, שהצליחו לייצר אופנה ולא להיגרר אחריה – ואני לא הייתי שונה מהם. הייתי קורבן אופנה בכל איבריי הבלתי אופנתיים, והלכתי עם הכסילות הזאת שלי כל כך רחוק, עד שבגיל מבוגר יותר הייתי נחוש להשמיד את כל התמונות שלי מגיל ההתבגרות, חוץ מאלה שאמא שלי הצליחו להציל ברגע אחרון - אחרי שנאבקה איתי. כרגע הקרב בינינו נמצא בהפסקת אש, אבל אני נשבע באלוהי הקודאק שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אשמיד כל זכר לעדויות המפלילות הללו.
תשאלו: מה הוא לוקח את זה כל כך קשה? הרי כולנו היינו אסונות אופנה מביכים פעם. אז נכון, לכאורה אתם צודקים, אבל הנקודה היא שלי היתה הזדמנות אחת – הזדמנות חד-פעמית, בלתי חוזרת – להיות משהו אחר. ההזדמנות הזו נפלה עלי דווקא בגיל 16, כשהייתי בשיאה של קורבנות האופנה הפעילה שלי.
בקיץ ההוא נסעתי לטיול מאורגן באירופה הקלאסית. 17 יום, 47 מדינות ו-30 ילדים באוטובוס אחד. מחיר הטיול הוגדר כ"הכל כלול", אבל במשרד הנסיעות ציינו שכדאי שכל אחד יביא גם קצת כסף לבזבוזים. כמה? את זה, לצערי, הם השאירו לשיקול דעתם של ההורים. שיקול דעתם של הורי בענייני כספים נטה תמיד לחומרה מסוימת. כך מצאתי את עצמי בטיסה לרומא, בשלב שבו חבריי הקבוצה מתוודעים זה לזה ומשווים דמי כיס, מתמקם בתחתית הסולם החברתי עם 150 דולר דמי כיס, לעומת ממוצע של 300 דולר ויותר אצל שאר הילדים.
כבר עם הנחיתה באירופה הקלאסית, לאחר שבחנתי בקפידה את בני הנוער האיטלקים שדהרו ברחובות, הגעתי למסקנה שקבוצתנו הצנועה, כמו גם הנוער הישראלי בכללותו, נמצאים בפיגור אופנתי שערורייתי לעומת חברינו האירופים. אמנם גם ברומא התהדרו בני גילנו בערימת שיער בצורת כוורות דבורים א-סימטריות ובמכנסי סירוס עצמי מתרחבים, אלא שבעוד שיא האופנה בארץ היה ללכת יחף, עשה הנוער של ארץ המגף הכל כדי להצדיק את הכינוי שבו התהדרה המדינה שלו – ובמילים אחרות, כולם נעלו מגפיים. מאות סוגים של מגפיים, עשויים עור אמיתי, מצוידים בעקבים מרובעים, נמוכים אך נוכחים, משוננים בחציפות בקצותיהם וקוּלים להפליא.
קנאה עזה בערה בי למראה הטרנד האופנתי שצמח מול עיניי, וממש באותו רגע החלטתי שבסופו של הטיול, בבירת הקניות לונדון, אכריז על חדשנותי האופנתית וארכוש לי זוג מגפיים משלי, שאתו אדהים את חבריי הבורים בלבנט המסונדל ואשבש עליהם את דעתם מרוב קנאה.
.
המחשבה על הרגע שאפסע לתוך בית הספר נעול במגפיי החדשים ומפיץ לכל עבר ניחוח קוסמופוליטי רענן הפכה לפנטזיה שמילאה את כל הטיול שלי. למעשה, מאותו רגע, איבדתי עניין בטיול עצמו ובאירופה כולה - קלאסית ומודרנית כאחת. בעוד חבריי בזבזו את דמי הכיס שלהם על מוזיאונים, הצגות ואתרי תיירות אחרים שאינם כלולים ב"הכל כלול", צמצמתי אני את הוצאותיי למינימום האפשרי, כדי להשאיר לעצמי כמה שיותר דולרים לרכישת מגפי החלומות שלי בלונדון. המשמעות של השיקול הכספי הנבון הזה היתה, שנאלצתי לבלות את כל הטיול כשאני ניזון מהמבורגר ליום ושותה בעיקר מי ברז. למרבה המזל, הייתי מספיק צעיר וטיפש כדי שזה לא באמת יפריע לי.
באוטובוס תיירים משוכלל דילגנו ממדינה למדינה, ובכולן מצאתי את עצמי מביט אך ורק על חלונות הראווה של חנויות הנעליים. אחרי שבועיים וחצי של חיסכון ספרטני ובהייה מתסכלת באתרים תיירותיים, שאותם ראיתי בעיקר מבחוץ, הגענו סוף-סוף ללונדון. הרחובות היו מלאים בבחורים ארוכי שיער ונעולי מגפיים, והתרגשותי זינקה גבוה יותר מהטאואר של לונדון. מ-150 הדולר שאיתם יצאתי למסע נותרו בכיסי 94 דולר – סכום נאה בהחלט לרכישת מגפיים ראויים.
(...) סמטת קרנגי עדיין היתה עמוסה בחנויות נעליים. ואם לדייק, חנויות מגפיים. כל החנויות מכרו מגפיים. נדמה לי שאפילו דוכני הירקות מכרו כמה כאלו. הם עמדו בחלונות הראווה בשורה ארוכה במגוון צבעים וסגנונות, ואני ריחפתי מחלון לחלון כמו נער פרובינציה שחוסך מעצמו אוכל ותרבות כבר שבועיים וחצי כי הוא נורא רוצה מגפיים.
הם עמדו שם בחלון, גאים וחצופים, בגוון חום-כתום
ואז ראיתי אותם. הם עמדו שם בחלון, גאים וחצופים, בגוון חום-כתום. כיאה למעמדם, הם אפילו לא הביטו בי, אבל אני ידעתי שהם רואים אותי ויודעים, בדיוק כמוני, שהם נועדו רק לי. בהיתי בהם מבעד לחלון הראווה, שוקל את צעדי, כשלפתע איתר אותי המוכר – בחור צעיר, מרושל למשעי, שהתהדר גם הוא, כמוני, בברזלית מרשימה ביותר על ראשו – ויצא אלי מתוך החנות בחיוך פתייני.
"מיק ג'אגר", המתיק לי. "הם היו שלו, קניתי אותם במכירה פומבית".
לא חשבתי אפילו להטיל ספק במה שהוא אומר. "כמה?" שאלתי ברעד, מנסה להסתיר את ההתרגשות בקולי, כדי שלא ינצל זאת כדי להעלות את המחיר.
"90", זרק. "בכל זאת, מיק ג'אגר".
שיתוק קל אחז בי כשהבנתי שאם ארכוש את המגפיים של מיק, נגזר עלי שלא לאכול ולא לשתות במשך ארבעת הימים שעוד נותרו לנו. ההיגיון שלי עשה ניסיון נואש אחרון להשתלט על האובססיה. "מאיפה לי שהן באמת היו של מיק ג'אגר?" שאלתי.
הוא היה מוכן לזה. בתנועה מנצחת הוא הפך את אחד המגפיים על צדו וחשף חתימה דהויה.
רגע האנטי-קליימקס שלאחר הגשמת חלום הכריע אותי
זה הספיק. ביד רועדת העברתי לו את הסכום. הוא ספר אותו פעמיים ואז הגיש לי שקית נייר חומה, חייך במקצוענות, מלמל ת'נק יו ונפנה ללקוח הבא. יצאתי מהחנות, התיישבתי על גדר אקראית, והרגשתי מרוקן. רגע האנטי-קליימקס שלאחר הגשמת חלום הכריע אותי. לרגע תהיתי אם כל מה שעברתי באמת היה שווה את התוצאה. בהיתי שוב במגפיים שלי בתוך השקית החומה, והיה לי ברור שכן. לגמרי כן.
רצתי למלון ונעלתי אותם. הם היו יפים עד כדי כך, שרציתי לרוץ למועדון הרוק הקרוב ביותר, ולחרוך את הבמה בשירה חורקת, בדיוק כמו הבעלים המקורי שלהם. כשהבטתי במראה, ראיתי בחור אירופי, אופנתי וסקסי שכל כולו זועק אירופיות עכשווית.
הייתי בינלאומי, קוסמופוליטי, רב-שכבתי, מולטי-תרבותי ומגה-קונטיננטלי. הייתי הכל חוץ ממי שהייתי באמת - נער גבעתיים נלהב מדי, שהרגע רכש זוג מגפיים במחיר מופקע, על סמך טענה מופרכת של מוכר לונדוני חלקלק.
לקראת ערב חזרה הקבוצה מסיוריה חסרי הפשר באתרי התיירות של לונדון, ומיד עם כניסתם, הם הבחינו בי. יותר נכון, בהם. כולם התאספו סביבי ולא חדלו להתפעל – במיוחד הבנים, אבל אני יכול להישבע שאפילו הבנות חקרו אותי במבט חדש. בערב, כשיצאנו לטיול רגלי ברחבי לונדון, הקפדתי ללכת במרחק כמה מטרים מאחורי הקבוצה, כדי שלא יקשרו אותי אליהם. אחרי הכל, לי יש את המגפיים של מיק ג'אגר, ולהם יש בקושי נעלי "המגפר".
הקנאה של כולם היתה גורפת ומתוקה, חוץ ממירי, בת עשירים מפתח תקווה, שמתחילת הטיול התעקשה להציק לכולם בשלל שאלות מעצבנות בנוסח "מאיפה יודעים שבאמת זה נפוליאון שקבור כאן?"; "מי אמר שבאמת אריות נלחמו פה באנשים?"; וגולת הכותרת, שממש כעת הצטרפה לרשימה, וכוונה כמובן כלפי: "כל אחד יכול לקשקש על מגפיים ולהגיד שזה מיק ג'אגר"' שנאמרה לאחר שבחנה אותם בעיון.
"כל אחד יכול להכניס לך אגרוף לפנים ולצפות בך מלקטת את הפלטה המטופשת שלך מהרצפה", רציתי לענות לה, אבל החלטתי שהיא לא שווה את זה. הקנאה מעוורת, אמרתי לעצמי והתעלמתי, אלא שמירי לא הרפתה. לטענתה המטופשת, אם אכן היה מדובר במגפיים של מיק ג'אגר, הרי שהם היו נמכרים בבית מכירות פומביות יוקרתי כמו "כריסטי'ס", ובמחיר גבוה פי עשרה. אני, מצדי, טענתי שהמחיר האטרקטיבי נובע מכך שמיק ג'אגר הוא כבר לא מה שהיה, ומלבד זאת, בכריסטי'ס מוכרים רק תמונות של מונה ליזה באיזה 20 מיליון דולר.
אף על פי שסוף-סוף הצלחתי להשתיק את מירי הנודניקית, משהו מטענותיה המרגיזות בכל זאת חדר אלי, ובאותו לילה לא הצלחתי להירדם. חמש פעמים ירדתי ממיטתי כדי למשש את המגפיים ולבדוק אותם. ליטפתי אותם בייאוש, כאילו מגעם יצליח להעביר לי איזו תחושה של ביטחון ואמת. הספק חלחל אלי פנימה וכרסם אותי בנגיסות קטנות וכואבות.
עם אור לונדוני ראשון נשברתי, פרצתי החוצה מהמלון ובצעדים מהירים הלכתי לכיוון סמטת קרנבי. עמדתי מול החנות בצד השני של המדרכה וצפיתי מרחוק במוכר ששירת זוג לקוחות צעיר שנכנס לחנותו.
הייתי נחוש להשיג הוכחה, אישור לכך שלא רימו אותי, ושמירי הסתומה טעתה ואני צדקתי. לא ידעתי בדיוק איך אני עושה את זה, עד שההזדמנות נפלה לידי מעצמה: כשעה אחרי שהגעתי למקום, יצא מהחנות זוג תיירים, בחור ובחורה, מצוידים בשקית נייר חומה. הם חלפו על ידי בלחיים סמוקות, כשהבחור נראה נלהב במיוחד: "מגפיים של מיק ג'אגר במחיר כזה, היית מאמינה?" שאל את חברתו, שנראתה ספקנית למדי אך לא אמרה דבר. "חכי רגע, אני חייב לנעול אותם", אמר והתיישב על שפת המדרכה, חלץ את נעליו ונעל את המגפיים שהוציא מהשקית. הם לא היו דומים בכלום למגפיים שלי.
הרגשתי שהלב שלי מתכווץ ונמחץ – ואז תופח מחדש בזעם נוראי. רצתי לחנות, ומיד עם כניסתי התנפלתי על המוכר, לעיני לקוחותיו הנדהמים: "שקרן!!!" צרחתי. "אמרת לי שאלה המגפיים של מיק ג'אגר!" לראשונה נמחק לו החיוך מהפנים. "אבל אלה באמת המגפיים של מיק ג'אגר, סר", ניסה להגן על עצמו בעליבות, אך זה היה מאוחר מדי. ידעתי שהוא משקר. "הרגע מכרת זוג אחר למישהו וגם לו אמרת שהם של מיק ג'אגר!" התקלתי אותו. המוכר השתתק. ניכר היה שהוא לא מעוניין להמשיך בעימות הזה, ובטח לא מול הלקוחות שלו, שעמדו בצד וצפו בעניין בזר העילג והמשתלח שהתפרץ לו לחנות. "אם אתה כל כך לא מאמין לי, אז תביא לי את המגפיים ואני אחזיר לך את הכסף, אוקיי?" אמר באי רצון.
יצאתי משם חנוק. חזרתי למלון, וכשנתקלתי בלובי במירי הארורה, לא אמרתי לה מילה. עליתי לחדרי בריצה, הכנסתי את המגפיים של מיק ג'אגר לשקית נייר חומה וחזרתי לחנות של השקרן. הושטתי לו את השקית והוא, בלי לומר מילה, פתח את הקופה הרושמת, הוציא כמה שטרות והחזיר לי את הכסף. הוא הרגיש כל כך לא נוח על כך שנתפס בתרמיתו, שהוא אפילו לא טרח לבדוק את תכולת השקית.
נשארתי בלי מגפיים, אבל עם תחושה של ניצחון – גם אם מריר. הדרך חזרה למלון כבר היתה נינוחה יותר. הבטתי בחלונות הראווה ובאחד מהם ראיתי זוג מגפיים דומה מאוד לאלה שזה עתה החזרתי. המוכר בחנות היה אנגלי ענייני, מצויד בשפם ראוי ובשלוות נפש. הוא הביא לי מהמחסן את המגפיים במידה שביקשתי, לא סיפר לי סיפורים על שייכותן למיק ג'אגר או לכל כוכב רוק דועך אחר, וכשנקב במחיר, אפילו שמחתי לגלות שהמגפיים האלו זולים בעשרה פאונד מהמגפיים המזויפים של הנכלולי ההוא. עכשיו כבר הייתי מאושר. הנה, יש לי מגפיים כמו שרציתי, ומה שהכי חשוב – לא יצאתי פראייר.
כל היום הסתובבתי עם המגפיים החדשים שלי ברחובות העיר, ולעת ערב חזרתי למלון. מירי ישבה מהורהרת בלובי וברגע שראתה אותי קמה וניגשה אלי: "אני רוצה להתנצל", זרקה לעברי. היא הוציאה מכיסה פיסת עיתון גזורה: "חנות בקרנבי רכשה אוסף מגפיים משומשים של מיק ג'אגר", דיווחה הכותרת, ואילו בגוף הכתבה סיפר הכתב החרוץ כיצד ואיפה התקיימה המכירה, ובכמה נקנו "עשרות זוגות מגפיים" על ידי בעל חנות הנעליים המאושר מקרנבי. "אתה צדקת, ואני טעיתי", אמרה מירי, ששנאתי אותה עכשיו יותר מתמיד, ואחרי שמלמלתי "בסדר בסדר", עליתי לחדר ובעטתי במקרר של המיני בר עד שכמעט נשברה לי אצבע.
יומיים לאחר מכן חזרנו לארץ. במהלך הטיסה קראתי את יומן המסע שכתבה אחת הבנות מהקבוצה, כדי שאוכל לספר להורי איפה בדיוק היינו ואיזה אתר תיירותי הותיר עלי את רישומו במיוחד (התרשמתי שהנוף ממגדל אייפל בפריז הוא מרהיב, ושהייתי ממש יכול ליהנות ממנו). בטרמינל של נמל התעופה, ההורים חיבקו אותנו כאילו חזרנו מטרק מיוזע על ההימליה ולא מטיול ממוזג באירופה, ורק ההורים שלי הביטו בי במבט מוזר ושאלו למה אני גבוה. בחוסר חשק הנפתי את רגל ימין למעלה והראיתי להם את המגפיים. הם לא התרשמו, "אנחנו באמצע יולי, השתגעת?" נזפה בי אמא. ואילו אבא הביט בי במבט ענייני ושאל כמה זה עלה.
"גרושים", עניתי לו.
גרושים, וחלום אבוד אחד.
- מתוך הספר החדש "אגדות שהיו באמת" מאת עפר קניספל, בהוצאת "עם עובד"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
