לקראת סוף החיים, הזדמנות שנייה לאהבה
הוא שרד את אושוויץ, היא עברה תלאות במחנות עבודה. הם התארסו, אבל איכשהו, החיים הפרידו ביניהם למשך עשרות רבות של שנים. סיפור מלא תקווה, הסיפור של אמא שלי
אמי נולדה ב-1925 בעיר קרקוב שבדרום פולין, וגדלה בעיקר בקרימיניץ שבמחוז ווהלין ובעיר הסקי והקיט זאקופנה, שם היה למשפחתה בית מלון. היתה זו ילדות בסביבה חילונית אמידה. הוריה של אמי התגרשו כשהיתה בת שלוש, מעשה נדיר בימים ההם, ואביה הביולוגי מיעט לבקר. כשהיתה בת שש נכנסה בוקר אחד לחדר השינה של אמה וגילתה שם להפתעתה הגמורה גבר זר יושב במיטה. "תכירי, זה אביך החדש, התחתנו אתמול", בישרה לה אמה. למרבה המזל נוצרה כימיה מיידית בינה לבין מי שמעתה אקרא לו סבי, ושנתיים מאוחר יותר הוא אף אימץ אותה לבת באופן רשמי.
בתקופת מלחמת העולם השנייה נדדו סבתי ואמי בעקבות סבי, שהיה קצין בצבא הרוסי, שוהות במחנות עבודה למיניהם. הן אמנם לא היו במחנות ריכוז, אבל סבלו מקור, מרעב ומעבודה קשה, כמו גם מהניתוק מסבי. בשנים ההן התחזקה התשתית של מחויבות הדדית ונאמנות והפכה לקשר משפחתי אמיץ וחזק במיוחד.
לאחר המלחמה, ב-1946, השתקעה המשפחה הקטנה בעיר פוזנאן שבמרכז פולין. אמי היתה צעירה, מוכנה "לטרוף" את החיים ולנסות להשלים את שנות התבגרותה האבודות. היא התחילה ללמוד במכללה מקומית לחשבונאות ולמסחר, ואז פגשה גבר יהודי בשם סטאשק. הוא היה לבדו בפוזנאן, לאחר ששהה כמעט כל תקופת המלחמה במחנה אושוויץ. למרות שהגיע למחנה הריכוז כולו חבול ומוכה עוד בידי שוטרים פולניים, ולמרות שלא האמין שישרוד שם אפילו יממה אחת, הוא הצליח להישאר בחיים (בשנתו האחרונה באושוויץ כמעט ירה בו למוות חייל גרמני, אבל כשזה ראה את המספר הוותיק שעל זרועו "נתן לו כבוד" על הישרדותו הארוכה וחס על חייו).
בתוך אירופה השרויה בכאוס לאחר מלחמה נוראה הצליח סטאשק, שניחן בחושים עסקיים חריפים, לסחור בתבואה ובשאר מוצרים ולהתבסס כלכלית. פגישתו עם אמי, בה התאהב עמוקות, נטעה בו תקווה לבנות את חייו גם מבחינה משפחתית וזוגית. הוא הציע לה נישואים, והם התארסו. אמי קיבלה טבעת אירוסים מרשימה, היא נעה בעיר במכונית ונהג ששלח אליה ארוסה, והיא החלה ליהנות מרמת חיים טובה, דומה לזו בה הורגלה בילדותה.
היא ביטלה את האירוסים והחזירה לסטאשק את הטבעת
אבל קיץ אחד, ב-1947 או 1948, יצאה אמי למחנה קיץ של סטודנטים מהמכללה בה למדה ופגשה שם פולני גוי בשם לוציאן. הגיע תורה להתאהב כליל, והיא חזרה לפוזנאן עם בשורות מרות עבור סטאשק. היא הפרה את האירוסים, החזירה את הטבעת ובחרה להפנות עורף לשפע הכלכלי שהוצע לה.
לבו של סטאשק נשבר, והוא החליט שאין לו מה לחפש עוד ביבשת אירופה. בתוך שלושה שבועות הוא מכר את כל עסקיו ורכושו והצליח לרכוש כרטיס להפלגה לניו יורק. שם פגש בחורה יהודיה שהוריה היגרו מרוסיה לטורונטו, נישא לה והשתקע איתה בטורונטו. נולדו להם בן ובת. סטאשק, שבקנדה נקרא סטנלי, התמודד עם החיים החדשים ועם כאב הלב באופן המוכר לו תמיד – עבודה קשה. הוא עבד 18 שעות ביממה, הקים רשת חנויות רהיטים והתפרנס יפה. אבל בתוך המשפחה שהקים היה מנותק רגשית מילדיו, ובמשך כ-20 שנה נאלץ להתמודד עם מחלת הסרטן של אשתו.
סטאשק-סטנלי המשיך לעקוב, במשך כ-40 שנה, אחר קורותיה של אמי, דרך סופי, חברה משותפת, שהיגרה מפוזנאן לטורונטו ושמרה על קשר איתו ועם אמי.
ומה באמת קרה לאמי ולאהובה הפולני לוציאן? התברר שהוריה, על אף הרקע החילוני שלהם, התנגדו לנישואיה לגוי. הם החליטו לעלות ארצה ולחצו עליה לעלות יחד איתם – והיא, שהיתה מאוד קרובה למשפחתה הקטנה, הסכימה. היא הסכימה גם לבקשה מצד אמו של לוציאן, לכתוב לבנה מכתב מארץ ישראל, לספר לו שפגשה גבר אחר, ובכך לשבור את לבו באופן שיבטיח שלא ינסה לחצות את הגבול ולבוא בעקבותיה, מעשה שעלול היה בתקופה ההיא לעלות לו בחייו.
ואכן כך היה. אמי עלתה עם הוריה לארץ, נשלחה לאולפן בבית יהושע ולאחר מכן הם השתקעו בתל-אביב. אחד המעשים הקשים ביותר שעשתה בחייה היה כתיבת אותו מכתב שקרי ללוציאן, כזה שהפך את הוויתור עליו לסופי ולא הותיר כל תקווה לקשר ביניהם.
אמי כתבה ללוציאן את המכתב וניסתה להמשיך בחייה. היא פגשה את מי שעתיד להיות אבא שלי - גנק, בחור שעבר את המלחמה בגטו קרקוב, במחנה העבודה פלאשוב ובאושוויץ, ונישאה לו ב-1952. כך נולדנו אחי ואני, בגילים מקבילים לגיל ילדיו של סטאשק-סטנלי.
נוסטלגיה, געגוע מסוים, אבל לאו דווקא חרטה
החיים הזוגיים והמשפחתיים בארץ לא היו קלים, והיו כרוכים בהתמודדויות כלכליות קשות. אמי הפכה עם השנים למפרנסת עיקרית ולעמוד התווך של משפחתנו. היא נהגה לספר לי על עברה, ושמו של סטאשק-סטנלי הוזכר לצד הסיפור על לוציאן הגוי. הדברים נאמרו בנימה של נוסטלגיה, געגוע מסוים, אבל לאו דווקא חרטה. המסר שהועבר היה ש"לא היתה ברירה אחרת" - היא היתה חייבת להתחשב בהוריה.
ב-1992, לאחר 40 שנות נישואים, נפטר אבי. אמי עברה שנת אלמנות לא קלה - היא היתה עצובה ומבולבלת ותהתה כיצד להמשיך בחייה. לקראת סוף 1993 היא נסעה לביקור משפחתי בלונג איילנד והחליטה להגיע גם לטורונטו, לביקור של שבוע אצל סופי, חברתה הטובה מפוזנאן. בהגיעה לשם סיפרה לה סופי שגם סטאשק-סטנלי התאלמן, והיא החליטה להתקשר אליו. הוא התייצב מיד, מצויד בזר פרחים.
הפגישה המחודשת הביאה בעקבותיה הצעת נישואים נוספת, במהלכה אמר לה סטנלי שבאשמתה הם לא התחילו את חייהם יחדיו, אבל כעת ניתנה להם הזדמנות לסיים יחד את החיים. אמי הסכימה, ובאפריל 1994 הם נישאו בטורונטו.
בתקופה ההיא היתה אמי מאושרת מאוד. השיחות, הזכרונות, הנוחות הכלכלית בה עטף אותה, לאחר חיים של מאבקי פרנסה, ריגשו אותה מאוד. שוב, היא קיבלה טבעת יהלום שהזכירה את טבעת האירוסים שהוחזרה בעבר, והתחושה היתה שקורה לה משהו מדהים - הנה היא "סוגרת מעגל" עם גבר שהוריה הכירו, שיש להם עבר משותף, הראשון בחייה מבחינה רומנטית, מינית ורגשית. סטנלי אף הכין למענה קולאז' של תמונותיהם מהתקופה שהכירו.
בגיל 72, אמי התחילה לנהוג
אלה וסטאשק-סטנלי, קולאז' מהתמונות של פעם
אמי פרחה. בגיל 72 היא התחילה לנהוג, הסתדרה מצוין עם האנגלית במבטא פולני, והצליחה ליצור לה ולסטנלי בית מחודש. היא עזרה לטפל בו, החליפה את מכשירי השמיעה שלו, וילדיו – שאיתם לא היה בקשר קרוב עד אז - הוזמנו לארוחות מדי סוף שבוע. במקביל היא ניהלה חיי חברה פעילים ויצרה חוג חברות ומכרים חדש. כל זאת בעיר אחרת, ביבשת שונה ועם אנשים חדשים.
אני הייתי באותה תקופה צעירה נשואה, מטופלת בשתי בנות קטנות. סחרור ההתרחשויות היכה אותי בתחילה בתדהמה, ונדרש לי זמן לעכלו. מחופשה משפחתית קצרה של מספר שבועות חודש קשר רומנטי ישן שהוביל לנישואים ולחיים רחוק ממני. אני זוכרת היטב את שיחת הטלפון הנרגשת של אמי אלי, שהתחילה בשאלה: 'את זוכרת את סטאשק, סטנלי, זה שסיפרתי לך עליו? ההוא שהייתי מאורסת לו?... טוב, אז אני מתחתנת איתו!" ברגע הראשון חשתי התרגשות רבה, מהולה בחשש ודאגה. הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי הוא בקשה שתחזור קודם לארץ ותביא אותו איתה כדי שאוכל לפגשו. אמי הסכימה.
בדצמבר 1993 הגיע סטנלי עם בנו הבכור סטיוארט לארץ, ואז נפגשנו בפעם הראשונה. התחילו שנים מאושרות לא רק עבור אמי, אלא גם עבורי. העובדה שאמא מאושרת, מאוהבת ופורחת, הנסיעות השנתיות אליה מידי קיץ והקשר עם סטנלי תרמו לחיי כולנו. הקשר האמיץ בינינו בא לידי ביטוי במיוחד בתקופה בה חלתה אמי בסרטן המעי הגס, ונדרשנו להתמודד עם מצבה הבריאותי המדרדר והולך.
באוקטובר 2002 הבאנו אחי ואני את אמנו לארץ, לבקשתה, כשהיא חולה סופנית. בתום שבועיים הלכה לעולמה. התקשרתי לסטנלי, והוא ביקש לחכות לו עם הלוויה. ליד קברה של אמי, סטנלי היה שבור, מוכה ועצוב, כשהפעם הוא נדרש להיפרד מאהבת חייו באופן סופי. לאחר יומיים נוספים שישב שבעה בביתי הוא בחר לחזור לטורונטו, וידעתי שלא אראה אותו שוב.
הוא הלך ושקע בדיכאון, ולבו השבור לא עמד לו. ב-5.5.2003, כמעט שבעה חודשים לאחר מות אמי, הלך סטנלי לעולמו. לפחות פיזית, במותם הם נפרדו באופן סופי – הוא קבור בטורונטו, והיא בישראל.
זה סיפור של תקווה, ניצחון על מכשולים ואהבה שעוברת גלגולים רבים, אבל עומדת באתגרים, מבשילה ומתחזקת. אני שמחה שלאמי נתנה ההזדמנות השנייה הזו לחוות אושר, שמחה ופריחה כאשה.
יהי זכרם ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
