להתקשר או לא? מונולוג של דייטרית מבולבלת
איך אפשר לחכות לסמס חצוף ממנו, כשאני יכולה לשלוח אחד ביישני משלי? שולחת. על החיים ועל המוות. עוד מעט אני אפילו אלמד להתקשר. איך זה עובד, העניין של ההתחלות?
שאלה קצת מוזרה, בהתחשב בתשובה האולטימטיבית שאימצתי לעצמי, משהו בסגנון "משחקים זה פאסה, וספק אם הם היו באופנה אי פעם". כמעט כמו חולצת בטן - בעצם לא באמת כל כך בריא להסתובב איתה. אם תשאלו אותי, אני אפילו אשכנע שאופנה לא מעניינת אותי, לובשת ג'ינסים מהעשור הקודם, מה שמתאים יותר.
מה שמתאים יותר זה לפעול לפי דחף, להקשיב לתחושות של חשק. ויש חשק. איך בכלל אפשר לחכות לסמס חצוף ממנו, כשאני יכולה לשלוח אחד ביישני משלי? לא מחכה. שולחת. על החיים ועל המוות. עוד מעט אני אפילו אלמד להתקשר.
מעניין אם הוא רוצה בחורה אמיתית בכלל?
שיט, עכשיו הוא יידע שאני חושבת עליו. ילדה מתלהבת או בחורה תלותית, בשום מקרה זה לא יוציא אותי מחוספסת, מסקרנת, או אחת עם פאסון פחות או יותר. זהו, מוטב להשלים עם זה, אני לא בחורה עם פוזה. אולי זה טוב, בחורה אמיתית. מעניין אם הוא רוצה בחורה אמיתית בכלל? אולי הייתי צריכה לשקר לו עוד קצת. משהו כמו "לא, המבט שלך בכלל לא עושה לי את זה". אבל הוא כן, בהחלט. אויש נו, משהו פה לא מסתדר.
אז איך הן עובדות, התחלות? משהו בי נורא רוצה שהוא יראה לי שהוא רוצה יותר ממה שאני אראה לו, אבל איך משחקים אותה קשה להשגה כשאת בעצם נמסה?
"מי נמסה?! מה פתאום נמסה?!" אני שומעת איזה קול בתוך הראש שלי, ומיד חושבת על כל המגרעות שיש לו. משהו כמו, "אבל אין לו שריטה מעל לגבה". מה שמתייג אותי, כרגיל, כבחורה שטחית. אבל אני מסרבת לקרוא לעצמי שטחית, זה רק הפחד שמדבר מגרוני. הפחד הזה לרצות אותו באמת. מנסה לא לרצות אותו מספיק כדי לא להשתגע, כדי לא לטפס על קירות, כדי שכשהכל ייגמר - אגיד שבעצם לא רציתי אותו ממש מלכתחילה. יש פה שיטה, מסתבר.
לא לשים את כל הביצים בסל אחד, מפזרת סיכונים
אבל משהו מקולקל בשיטה הזאת. אני חושבת על הסוף, ואנחנו רק בהתחלה. עוטה שריון ומתרחקת, פתאום רוצה לקבוע דייט עם בחור אחר, לא כי הוא מעניין, מסקרן, חתיך יותר, אלא כי הוא פשוט אחר. לא לשים את כל הביצים בסל אחד, מפזרת סיכונים, מארגנת תיק השקעות. חושבת איך להגן עוד על עצמך.
איך תשמרי על הלהבה של אותה אש של התחלה, שמצד אחד תבער מספיק, שלא תדעך? ואם נותנים לה לבעור עד שתתלקח, כמה מהר הלב שלך יישרף, האם את מוכנה לדעת?
ספק אם את מוכנה. כשאת רוצה את מסתבכת, הולכת סביב עצמך, וברגע של שפיות או אי שפיות, כבר מבולבלת מספיק כדי לנחש, אז את מודיעה לו בקול כזה ברור, שהוא בקושי ישמע, שאת דווקא קצת מתגעגעת, אפילו נורא.
את רוצה להתאבד על התחושה של להרגיש דברים עד הסוף, רוצה לצעוק, פתאום לא אכפת לך אם יידע, אז שיידע. מצד שני, נשארת ילדה קטנה, פיטרפֶנית שמקדשת כל חלקת גן שעשועים קטנה. מתחפשת, שמה גם שריון וגם מסכה, כל יום פורים בשבילך. הופכת חמקמקה. חושבת, תני לו אתגר, הוא עוד לא כבש אותך, מה הוא חושב לעצמו, ששוקולד באמת קונה אותך?!
בינתיים מחפשת איזו קרוסלה או נדנדה להעביר את הציפייה. אוף, אולי שיתקשר כבר?
לפנייה לכתב/ת 
