נו, אז כמה גמלים האשה שלך שווה?
יש אתר משעשע שמתיימר לחשב זאת, אז שלחתי לינק לחברות. מעניין היה לראות את ההבדלים בתשובות. כולן יפות, כולן חכמות, אז איך זה שאחת שווה לכמות בעלי חיים המצריכה הקמת חווה, ואילו אחרת לא שווה אפילו קצה זנב?
מובן שהפצתי את הלינק המשעשע, והתפלאתי לגלות שכל חברותיי חזרו אלי במהלך היום עם דיווח כמה הן "שוות". מעניין עוד יותר היה לראות את ההבדלים בשווי בין הנשים השונות. כולן יפות, כולן חכמות. כיצד אם כן, האחת שווה לכמות בעלי חיים המצריכה הקמת חווה, ואילו אחרת לא שווה אפילו זנב? חזרתי ללינק, התחלתי להזין נתונים שונים, ולהלן התוצאות:
• בלונדינית בת 30 במשקל ממוצע שאופייה נוח שווה 16 גמלים, שמונה עזים ושמונה כבשים.
• הוסיפו עשר שנים לגילה, וערכה יירד בשישה גמלים. זו גם התוצאה שתתקבל אם תשמרו על נתוני גילה אבל תוסיפו למשקלה עשרה ק"ג, או אם תשנו את נתוני אופייה.
עד כאן נשמע חביב, אבל אז החלטתי להזין נתונים מציאותיים יותר:
• בחורה בת 32, שמשקלה 70 ק"ג, שיערה חום והיא בעלת דעה משלה לא שווה אפילו חיית משק אחת, והאתר ממליץ להיפטר ממנה.
חישוב שגוי? אני לא באמת לוקחת את האתר ברצינות. אלא מתייחסת אליו כאל כבדיחה. יחד עם זאת, גם בדיחה במציאות אחת משקפת רצינות במציאות אחרת - ובמקרה זה מדובר במציאות עגומה. בנסיבות אחרות, המעבר מגיל 30 לגיל 32, כמו גם ההבדל בין 63 קילו ל-70 קילו, היה נראה בעיניי זניח. אבל בשלב מסוים בחיים דווקא ההבדלים הקטנים הם אלה בעלי המשמעות.
כתבתי בעבר שהיופי הנשי הוא בר חלוף. אבל בשנה האחרונה, לפחות עד שנתקלתי בקישור הנ"ל, התחלתי לחשוב שטעיתי, לאחר שכמה מחברותיי נישאו לגברים צעירים מהן, ואין הכוונה להפרשים בני שנה או שנתיים אלא לחמש, שש ואפילו שמונה שנים. בניגוד לאיומים הנשמעים חדשות לבקרים, אף אחת מהן לא נאלצה להתפשר עם הגיעה לגיל 30 ולבחור בגרוש מבוגר שיש לו כבר משפחה משלו, או בגבר בלתי אטרקטיבי. כולן נישאו לגברים צעירים, יפים ומשכילים, המעריצים אותן.
האם הגברים חדלו לפחד מנשים חזקות?
האם הפסקנו סוף כל סוף להתבייש ביכולותינו ואנחנו לא מפחדות להיות מוצלחות יותר, משכילות יותר ובעלות המשכורת הגבוהה בבית? האם הגברים חדלו לפחד מנשים חזקות והבינו שהעובדה שזוגתם מוצלחת מהם במדדי השכלה ומשכורת אינה מסרסת כי אם משחררת? זהו, הם כבר לא צריכים לדאוג שעול הפרנסה ייפול על כתפיהם בלבד. הם לא נדרשים להמציא תלושי משכורת מופרכים, כי הם ממילא לא נדרשים להתחרות עם מי שהוותק שלה בשוק העבודה עולה על שלהם בחמש שנים או יותר.
אם כל זאת נכון, הרי שהחישוב בקישור הנ"ל מתאר מציאות שונה משלנו, שכן בגין כל שנת גיל ראוי שנקבל גמל נוסף, או לפחות איזו כבשה קטנה.
החזרת נוהל המוהר. הקישור הזה מודד את שווי הנשים במדדי חיות משק. נשאלת השאלה, אילו היינו מחזירים את נוהל מוהר (תשלום העובר ממשפחת החתן למשפחת הכלה כפיצוי על כוח העבודה שמשפחת הכלה עתידה להפסיד), כיצד היו גברים משלמים עבור נשים במציאות היומיומית שלנו? גמלים וכבשים אינם באים בחשבון, מהסיבה הפשוטה שקצת קשה לדחוס אותם בדירת שלושה חדרים.
אז כיצד יקנו גברים נשים ממשפחותיהם אם יום אחד יוחלט להחזיר את המוהר? בכסף? לא נראה לי. משכורתי נשארת אצלי ואינה עוברת להוריי. בכלי רכב? אולי זה היה רלוונטי בגיל 17, כשקיבלתי רישיון ויכולתי לחסוך מאמי את הטרחה של הסעות אחיותיי לחוגים. ואולי זו הסיבה שנוהל המוהר לא יכול לחזור, שכן מרגע שאנחנו יוצאות מהבית ומתבססות, תרומתנו הפיזית לבית הורינו פוחתת. אולי בכלל השאלה שצריך לשאול היא האם גבר שלוקח אותי מהוריי אמור בכלל לשלם להם? שכן הם כבר רגילים שאינני גרה איתם ותורמת לכלכלתם.
החזרת נוהל הנדוניה. האם ניתן לחשוב על הקישור הזה באופן הפוך, כלומר מדידת שוויו של גבר לפי מדדים שונים? בימים עברו היתה לנו נדוניה, תשלום בכסף או בעין (שווה ערך לכסף) שנתנה משפחת הכלה למשפחת החתן, בין אם כדי לחפות על חסרונות הכלה, בין אם כדי לדאוג שבמקרה של פרידה מבן הזוג או מותו היא לא תישאר חסרת כל, בין אם מתוך רצון לעזור לזוג הצעיר להתבסס כלכלית.
מה היו נותנים לו? את סרוויס הפורצלן של סבתי?
אילו צריכים היו הוריי לשלם לבן זוגי על מנת שייקח אותי, מה הם היו נותנים לו? את סרוויס הפורצלן שסבתי הבטיחה לתת לי אם רק אתחתן? את מערכת הסכו"ם ששוכנת לבטח בקופסת קטיפה מהודרת? האם אתם באמת מכירים גבר שיגיד: "היא לא כל כך צעירה ויש לה דעות משל עצמה, אבל בשביל מערכת כלי הגשה מחרסינה אני אעלים עין מהדפקטים האלה"? ונניח שהיינו מוצאים גבר שהנדוניה שלי באמת מעניינת אותו, לפי אלו מדדים היו הוריי מחליטים מה וכמה לתת לו? אם ההפרש בין גיל 30 לגיל 40 שווה לארבעה גמלים, מבחינתי ההפרש בין תואר ראשון לשני שווה ארבע צלוחיות פורצלן, ההפרש בין שכיר לשותף שווה לכל כפיות הכסף במערכת הסכו"ם של סבתא, וההפרש בין גבר שיודע לבשל לגבר שאינו יודע אפילו להכין חביתה שווה לגביע קידוש בן 200 (אם כי זה, למען ההגינות, הועבר כבר מזמן לידיה של נכדה אחרת).
באחד הטורים שלי ציין הטוקבקיסט שקורא לעצמו "מומחה ליחסים" שאני מכוונת גבוה מדי, ושרק מרגע שאכיר ב"שווי השוק" שלי אמצא בן זוג. יכול להיות שיחסים, בשלביהם המתקדמים, משלבים חישובים כלכליים. אבל לדעתי, לפחות בשלב המשיכה הראשונית, מדובר בגורם אחר. אולי זה גורם כימי, ואולי לעולם לא נדע, אבל בשלב הזה אנחנו לא בודקים את שוויים של מושאי אהבתנו לעומת שוויינו. אנחנו פשוט מתלהבים, מתאהבים, ומקווים שהצד השני מרגיש כמונו.
אולי אם היה קיים מדד מחירים אמיתי לרווקה הייתי מודעת יותר לשווי השוק שלי, אבל אני מבטיחה שלא הייתי מכוונת נמוך, גבוה או למרכז. כי אולי אני לא יודעת להגדיר אהבה, אבל אני יודעת מהי לא - אהבה היא לא מאזן בדו"ח כספי.
לפנייה לכתב/ת 
