היסטוריית מגרשי הדשא

ב"אייאקס, הולנד והמלחמה" מתעד סיימון קופר את ההיסטוריה המודרנית דרך ראי הכדורגל. בפרק המוקדש לישראל הוא מספר על תסביך השואה של האוהדים המקומיים

סיימון קופרפורסם: 21.05.08 , 09:22

הקבוצה הפופולרית ביותר בישראל

"הישראלים האלה בטח משוגעים", הייתה הדעה שרווחה בהולנד כאשר אייאקס סיימה בתיקו עם הפועל חיפה במסגרת גביע אופ"א לשנת 1999. יושב הראש של חיפה דיבר על "דרבי יהודי" ועל "אחינו באמסטרדם", והעיתונאי הישראלי אלי שווידלר צוטט בעיתונות ההולנדית כאומר ש"אייאקס היא, קרוב לוודאי, הקבוצה היהודית ביותר בעולם, ובוודאי הפופולרית ביותר בישראל."

באותם מאמרים צוטטו דוברים מטעם אייאקס כמנידים את ראשם באופן מטפורי. במשחק שהתקיים בחיפה ניצחה אייאקס 0-3. לקראת משחק הגומלין שהיה אמור להיות לפרוטוקול בלבד, קושט אצטדיון ה"ארנה" באמסטרדם כרגיל בדגלי אייאקס עם סמלי מגן דוד ובשמות של ערים הולנדיות. (ישראלי אחד סיפר שכשהוא ראה את מגרשה הביתי של אייאקס הוא חשב שהוא חולם.)

באותו ערב שיחקה אייאקס בצורה איומה. במחצית השנייה כבשה הפועל שער בפנדל והחטיאה פנדל נוסף, וקרה עוד משהו שאינני זוכר שראיתי כמותו במגרשי כדורגל: הקהל הביתי החל לעודד את קבוצה האורחת. "אוֹלֶה!" שאג האצטדיון כששחקני הפועל העבירו את הכדור מרגל לרגל, וכאשר האוהדים השרופים צעקו "יהודים! יהודים!" לראשונה בחייהם הם לא התכוונו לאייאקס. בסוף המשחק זכו הישראלים למחיאות כפיים סוערות.

שלושה חודשים לאחר מכן, ביום כה גשום שיכולתי לחשוב שאני באמסטרדם, מצאתי את עצמי יושב במזנון של קבוצת הפועל חיפה ואוכל חומוס וסלט ירקות. אחר כך ירדתי לפגוש את המאמן אלי גוטמן שבשׂערו הקצוץ ובפניו המרובעים נראה כמו אלוף משנה בצה"ל.

הוא אומר ברצינות: "היינו מרוצים מאוד מתוצאות המשחק: ראשית, כי ניצחנו, שנית, כי ידענו שאייאקס עלתה לסיבוב השני". אני אומר לו שזו הייתה, כנראה, הפעם הראשונה שהפועל זכו למחיאות כפיים בחוץ לארץ. "לא, זה קרה גם עם בשיקטאש". רק בוולנסיה ראה גוטמן צלבי קרס.

גוטמן אוהב כדורגל הולנדי. בשנת 1994 הוא היה בהשתלמות בת שבוע בברצלונה שם התאפשר לו לשוחח חמש-עשרה דקות בכל יום עם יוהאן קרויף, אז מאמנה של ברצלונה. "הוא שאל אותי שאלות על ישראל, על הדת, על ירושלים ורצה לדעת האם יש עדיין מלחמה בישראל. חשתי באהדה רבה מצדו".

כאשר אני חוזר למזנון השחקנים אוכלים צהריים ושוב מאכילים אותי. בשולחן אחד משחקים שחמט וליד שולחן אחר יושב השחקן הקרואטי ג'ובאני רוסו לבדו וקורא עיתון, קרוב לוודאי כדי לגלות מה מצפה לו. אליל הנשים בישראל מדבר עברית ובהתאם למה שהישראלים אומרים, אין לו כל כוונה לחזור הביתה.

אני מצטרף לשולחנם של השחקנים הבין-לאומיים של ישראל רן בן שמעון ועופר טלקר. בן שמעון צמחוני – אין עוף על הצלחת שלו. מסתבר שהוא מבקר קבוע באמסטרדם. "אני נוסע לשם בשביל הרחובות של אמסטרדם ובשביל הדברים שאפשר למצוא שם כתייר".

הוא מחייך. כמו הרבה ישראלים, הוא היה מאושר שבסיום שני משחקיה של הפועל מול אייאקס זכתה כל קבוצה בניצחון אחד.

טלקר, יהודי ממוצא הודי, מוסיף: "פעם זה היה מועדון יהודי".

"נכון שיושב הראש הוא יהודי?" שואל עמית מזוקן.

"יהודי למחצה", אני עונה.

"יהודי למחצה, זה מספיק".

בן שמעון אומר שהמשחק בארנה היה החוויה הגדולה של חייו. "עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם: פשטתי את החולצה וזרקתי אותה לקהל של אייאקס".

אוה כן, הם אומרים, יש סיפור מצחיק על ביקורה של אייאקס בישראל: מסתבר שלבריאן לאודרפ, שבאותו זמן שיחק באייאקס, הייתה בת דודה שעבדה בקיבוץ. לשמחתה של העיתונות הוצגו שני הדנים זה לפני זה. "היא הייתה צעירה נחמדה מאוד", אומר בן שמעון. "זה עשה כותרות גדולות", מוסיף טלקר.

למה הם כל כך "משוגעים" על אייאקס? "מן ההיסטוריה שלנו אנחנו יודעים שהעם ההולנדי עזר לנו בזמן השואה", אומר בן שמעון. "במשחק הגמר של גביע העולם ב-1978 ממש בכיתי כשהם הפסידו. זאת ההיסטוריה".

"היסטוריה שמיסטוריה!" צועק עמיתם המזוקן.

ביקרתם בביתה של אנה פרנק כשהייתם באמסטרדם?

"היא הייתה שם?" שואל טלקר.

בן שמעון אומר, "הייתי שם כתייר. אבל לא עם הקבוצה. אם מדברים על כדורגלנים: אתה יודע שכדורגלנים אוהבים קניות."

אינך ישראלי אלא אם יש לך סטיקר על פגוש המכונית. רוב המכוניות נושאות מדבקות עם סיסמאות פוליטיות כגון: ירושלים, בלעדייך אני חצי בן אדם. ידידי שאול, שהוא עיתונאי ישראלי, בחר לעצמו מסר נייטראלי: אייאקס ותו לא.

שאול מסיע אותי במכוניתו כדי לצפות במכבי פתח-תקווה משחקת נגד מכבי חיפה ("אין ספק שהנהג הישראלי הוא הנהג הגרוע ביותר בעולם", הוא אומר בגאווה). בדרך הוא מרצה לי על הכדורגל ההולנדי. שאול נוהג לעודד את עצמו בצפייה בווידאו ב"משחק ההוא" שהיה ב-1988.

(הוא מתכוון למשחק שבו ניצחה הולנד את מערב גרמניה 1-2 בהמבורג בזכות שער שהבקיע מרקו ון בסטן בדקה השמונים ושבע במסגרת חצי גמר אליפות אירופה, אבל כל הזמן אני רוצה לשאול אותו, איזה משחק, שאול?")

שאול שונא גרמנים. למעשה הוא תומך בהם רק כשהם משחקים נגד מכבי תל-אביב. יש לו חבר שמרגיש בדיוק אותו הדבר: כשביקר באמסטרדם הוא שילם לזונה כדי שתעטה על עצמה צעיף של מכבי תל-אביב ותרשה לו להכות אותה.

הערב משחקת פתח-תקווה באצטדיון הבטון שלה, אבל מכבי חיפה, שהיא מועדון גדול הרבה יותר, הביאה את מרבית האוהדים. כשהכרוז קורא את שמות שחקני ההרכב של פתח-תקווה, הקהל צועק את אותה מילה אחרי כל שם. "מניאק", מסביר שאול. "זו מילה בעלת משמעות מינית, אבל יש לה כל כך הרבה פירושים שהיא ממש מתאימה לכדורגל".

האוהדים הישראלים קשים, הוא אומר. הם שורקים בכל פעם שמשמיעים את ההמנון של הקבוצה האורחת. מתנהל ויכוח קבוע האם מנהג זה הולם אם לאו. לפני המשחק הבין-לאומי האחרון נגד אוסטריה (או "הנאצים", אם להשתמש במילה העברית המקובלת לגבי האוסטרים) כתב שאול, "אוסטריה, סוף-סוף נבחרת שאתה יכול לשרוק לשמע המנונה במצפון שקט".

אחד מקשרי מכבי חיפה שמשחק הערב שיחק בעבר בקבוצת אייאקס, אומר לי שאול בגאווה. טוב, הוא שיחק בקבוצת הנוער של אייאקס. יוסי בניון בא ממקום שכוח-אל בנגב שנקרא דימונה, והוא היה מבוהל מן המעבר לאמסטרדם, על כן עברו בני משפחתו וחברתו הצעירה יחד איתו.

אבל משפחת בניון לא אהבה את אמסטרדם. בתוכנית "עובדה" ששודרה בטלוויזיה הישראלית קוננה אמו על הכיעור והיוקר של העגבניות בשוק המקומי. ואין שם כוסברה! אחרי כמה מריבות משפחתיות חזר בניון לנגב. לפני שיוסי עצמו ויתר ושב הביתה, ראיין אותו שאול בבית משפחתו בעיבורה של אמסטרדם.

"יש לך חלומות כלשהם?" שאל אותו שאול.

בניון הביט בו כלא מבין.

"להבקיע שער בהופעת הבכורה שלך באייאקס, כמו קרויף, ון באסטן וברגקאמפ?"

"לא", אמר בניון.

אבל הסיפור החשוב ביותר הוא השואה. באותה תקופה כמעט הכול היו נגד היהודים, אבל אי אפשר לחיות עם האמונה שליהודים לא היו חברים כלל. אוקיי, דנמרק ובמידה פחותה בולגריה היו ידידותיות כלפיהם, אבל מי הן דנמרק ובולגריה? ארצות שמעולם לא שמעת עליהן. הולנד הרבה יותר מפורסמת (אנה פרנק, יוהאן קרויף, רמברנדט, וכו') ובשטחה הקטן היא דומה לישראל.

בשנים האחרונות החלו ישראלים לשפוט מדינות אחרות על סמך עמדתן בסכסוך הישראלי-פלסטיני (או כפי שכהן אומר, "אמריקה ומיקרונזיה מצד אחד, וכל השאר נגד"). לעומת זאת הדרך הישראלית המסורתית היא לשפוט מדינות אחרות בהתבסס אך ורק על עמדתן בין השנים 1939 עד 1945.

הדבר היחיד שנחשב הוא יחסיהם עם היהודים. אוסטריה וגרמניה היו רעות במלחמה, מכאן שהן תמיד היו רעות. הולנד הצילה את אנה פרנק, או כמעט הצילה, לכן היא תמיד חייבת להיות טובה. כפי שישראל הייתה מדינת היהודים לפני חמשת אלפים שנה ולפני מאה שנה וגם השנה, כך הייתה הולנד תמיד ידידה של ישראל. כמו שנער מתבגר בודד ממציא לעצמו חבר דמיוני, כך המדינה החליטה שהולנד היא ידידתה.

ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, אמר שהיחסים ה"ייחודיים" בין ההולנדים לבין היהודים תחילתם במאה השש-עשרה או השבע-עשרה. שמעון פרס אמר על הולנד "כמו תמיד, ידידה אמיתית".

השגרירות ההולנדית בתל-אביב ערה לכך, עד כמה שזה לא נעים, שהישראלים בלעו מיתוס. אבל השגרירות כבולה, שכן היא איננה יכולה להכריז כי בזמן המלחמה הולנד הייתה קודרת ופחדנית. מלכת

הולנד ביאטריקס עשתה מהלך זהיר בכיוון זה ב-28 במרס 1995, כשנאמה לפני הכנסת: "אנחנו יודעים כי רבים מבני עמנו הפגינו התנגדות אמיצה ולעתים מוצלחת, ולעתים קרובות חשפו את עצמם לסכנת מוות כשעמדו לצדם אחיהם המאוימים. במהלך ביקורנו אתמול ביד-ושם ראינו מתחת לעצים הנטועים שם גם את שמותיהם בין מי שייזכרו לעד".

ועוד היא אמרה: "אבל אנחנו גם יודעים שהם היו יוצאי הדופן וכי בני העם ההולנדי לא יכלו למנוע את השמדת אחיהם, האזרחים היהודים."

אפשר להבין זאת כניסיון להפריך את המיתוס. ההולנדים האלה! כל כך צנועים! זה מה שחברי הכנסת יכולים היו לחשוב. בתשובה לנאום אמר ראש הממשלה יצחק רבין: "הולנד, אנחנו מחבקים אותך. אלפי צבעונים הולנדיים פורחים בירושלים. לו יכולנו היינו נותנים לך את כולם." אבל למעשה אפילו הודאתה של ביאטריקס בכישלונה של הולנד הובעה בלשון נקייה. רק מעטים מן ההולנדים ניסו "למנוע את השמדת אחיהם, האזרחים היהודים".