מפלגת הגמלאים: החמצה של שינוי חברתי
מפלגת הגמלאים הפכה לסרח עודף בממשלה, והחמיצה את הסיכוי הטוב ביותר שהיה לשפר את מצבו הכלכלי של ציבור הגמלאים הדפוק. הפורש משה שרוני עוד יתגעגע לרפי איתן, כשיווכח במאוחר שהאינטרסים הסמויים של גאדימק רחוקים מצרכי הגמלאי הישראלי
היום שבו הדיחה סיעת הגמלאים את הראש שלה, משה שרוני, הזכיר לי מעשה דומה שכמעט קרה פעם לאחת התנועות הגדולות בתולדות הציונות. באותה תנועה נרקם פוטש להדיח את הראש עד שחכם אחד אמר ליוזם הקשר, "תעשה מה שאתה מבין, אבל תזכור שאם התנועה שלנו שווה בעיניך מיליון, האיש שאתה רוצה להיפטר ממנו הוא מספר 1. קפד ראשו, ותישארו 6 אפסים".
בפרפרזה על הגמלאים, זה גם מה שנשאר מהם, כפי שחשים רבים מבוחריהם, אחרי הדחתו של שרוני מראשות וועדת העבודה והרווחה בכנסת ומראשות הסיעה. לשרוני יש, אמנם, פה גדול וחסר פילטרים בין הלב לבין הלשון, אבל הפה הוא חביב התקשורת, בגלל הכותרות השנונות שסיפק לה, והוא עורר את התקווה כי האיש נבחר בצדק להיות הקול של ציבור הגמלאים הדפוק.
אדם כמו שרוני הוא האיש שהיה חסר לגמלאים בצמרת הפוליטית בעשורים האחרונים. אחד שלא יתרפס, שיצעק חמס ויהפוך שולחנות, עד לתיקון העוול הממושך שנעשה למאות אלפי הקשישים בממשלות ישראל לדורותיהן.
בזבזו את כל האשראי שקיבלו בבחירות
אבל שרוני היה מזהיר בבדידותו בסיעה הבלתי צפויה שפרצה לחיינו הפוליטיים. שביעיית האלמונים היו ניצחון מסחרר ומפתיע של הגמלאים, אחרי סדרת ניסיונות נפל לתרגם את כוחם האלקטורלי (כ-650 אלף) למעוז בכנסת שיחזיר לזקנים את הדרת הפנים היהודית המסורתית. רק כוח פוליטי מסוגל לעצור את התהליך המשפיל של השלכתם לעת זקנה.טרם הוכרע הוויכוח אם סיעת הגמלאים נבחרה בקולות הגמלאים עצמם, שנואשו מההבטחות הריקות מתוכן של המפלגות להרים אותם מהאשפתות, או בקולות מחאה של צעירים שאבדו את אמונם בממסד המפלגתי המושחת. כך או אחרת – הם היו חשודים בבזבוז האשראי שניתן להם מיד לאחר הבחירות, והתאבדו סופית אחרי הדחת שרוני.
הזיכרון הישראלי הקצר משכיח את עילת ההדחה: שרוני נענש, במלאת שנה לכהונתם, בגלל שהעז לקיים את הבטחת הבחירות המרכזית של הסיעה וקידם חקיקה להשבת קצבאות הזיקנה לקדמותן, אחרי הקיצוץ האכזרי שעברו בראשית העשור. הוא ספר בכנסת 90 תומכים, אך לא הביא בחשבון את משענת הקנה הרצוץ של מנהיג מפלגתו. השר רפי איתן הוא אמנם יו"ר ועדת שרים לענייני הגמלאים, אבל קודם כל שפוט של אולמרט ושרי האוצר המתחלפים, שכופפו אותו.
"האוצר גנב, אני מבקש להחזיר"
האוצר טען כי עלות החוק של שרוני היא 4 מיליארד שקל בשנה, והפחיד, כדרכו, במספרים מנופחים. שרוני חישב ומצא רק כ-2 מיליארד, כשמדובר בתוספת של 300 שקל לזקן. הוא טען שזהו כסף קטן "לעומת 20 המיליארדים שהאוצר גנב, כך שאני לא מבקש טובות אלא רק שיחזירו לפחות חלק מהכסף שנגנב; ושלא יטיפו לי מוסר כמי שאחראים לבזבוז כספי המדינה בהתנהלות המופקרת של תקציב הביטחון".החוק של שרוני עבר פה אחד בקריאה טרומית, ובוועדת העבודה והרווחה בראשותו, היה מתקדם כבזק לאישור סופי, אלמלא גבר עליו הלחץ של האוצר באמצעות השר איתן. איתן אילץ את רוב חברי סיעתו להדיח את שרוני מראשות ועדת העבודה ומראשות הסיעה, ולהחליף אותו ביצחק גלנטי, נאמנו הממושמע והכנוע. האינטרס הפוליטי והאישי של איתן האפיל ברגע האמת על מצע סיעתו, שהתחייב להילחם על הגדלת קצבאות הזקנה.
"לא רוצה כאן גאידמקים"
שרוני המובס לא נשאר חייב: הוא פתח בתהליך הפילוג של הסיעה. היום אני כותב עליו, ועל הסיעה כולה, בצער. תמכתי בהם, ובעיקר בשרוני עצמו, עד שהדיחו אותו ועד שהוא איבד בעיני את עולמו בהתחברותו לאוליגרך הרוסי גאידמק. איפה הוא ואיפה אותו שרוני שאמר לי לפני שנה, בשיא מלחמתו באוצר: "לא ביקשתי כסף לבזבוזים שלי אלא כדי להרים את הרצפה של העניים במדינה, ושלא נשמע יותר על בתי תמחוי. אני לא רוצה כאן גאידמקים"...מפלגת הגמלאים היא הבגידה הפוליטית-חברתית של הכנסת הזאת. בועת סבון שהלוואי ולא יהיה לה המשך. ציבור הגמלאים היה זקוק לראש של אריות ולא לעוד זנב לשועלים. סיעתו הרופסת של איתן איננה טובה או יעילה יותר מארגוני הנפל הקיימים שמתיימרים לייצג את הגמלאים, והללו רק נופלים בין הכיסאות.
לעג לרש היו המודעות למען הגדלת הקצבאות שפרסמו שני גופים מתחרים בימים האחרונים, באותו עמוד בעיתון יומי. הסתדרות הגמלאים ועמותת "כן לזקן" יודעים לבזבז כספי ציבור על פרסומת עצמית והפגנות מחאה חסרות שיניים במקום להשקיע בלובי פוליטי מקצועי מהסוג שיודע להפעיל בהצלחה המגזר העסקי.
מפלגת הגמלאים לא נועדה להיות סרח עודף לגופים הקיימים לתפארת המליצה. היא קבלה על מגש של כסף את יתרון הבמה הפוליטית ומימון המפלגות הנדיב, בתקווה להקמת בסיס עצמאי למאבק פורה. לציבור הגמלאים לא היה מעולם סיכוי טוב יותר לשפר את איכות החיים. אבל אחרי שנתיים של צעדי צב ופירורים שנזרקו להם בחסד ולא בזכות, מצבו של המגזר הדפוק הזה אפילו גרוע יותר. גודל האכזבה הוא כגודל הציפיות שלא היו לגמלאים מהמפלגות הגדולות.
נוכחים-נפקדים בכנסת
מפלגת איתן בזבזה את האשראי שלה מהיום שנחפזה לקפוץ ראשונה לממשלת אולמרט, במקום להמתין לחיזור אם תהיה חיונית לקואליציה או בתור לשון מאזניים בעלת כוח מיקוח גדול יותר. אפילו ישיבתם באופוזיציה בלית ברירה היתה מועילה למלחמתם יותר מאשר נוכחותם המובנת מאליה בקואליציה, שלא ספרה אותם עד לפילוג. קול השרים שלה היה קול ענות חלושה מיום השבעתם. חברי הכנסת, כמו שותפיו של שרוני לפילוג, אלחנן גלזר ושרה מרום-שליו, היו נוכחים-נפקדים.
את רפי איתן הרדימו כשהעניקו לו משרד-דמה לענייני גמלאים, שמצדיק בקושי תקציב של עשרות מיליוני שקלים בשנה. רק אחרי ששרוני האשים את איתן באחריותו לפילוג, הוא נאלץ להפשיר הבטחת בחירות אחרת של הסיעה: להשוות את זכויות הפנסיה של האלמן לזכויות האלמנה, הצעה ששכבה שנתיים במקרר שלו.
במקבילית הכוחות הממשלתית השבויה באזיקי האוצר, אפילו נוכחותו היחסית של השר יצחק הרצוג במשרד הרווחה פורה יותר מזו של שרי הגמלאים. שר הבריאות יעקב בן-יזרי לא היה מסוגל לסכל את לחצי האוצר להעמיד למכרז את תקציב האישפוז של הקשישים הסיעודיים, למרות שהוזהר כי המהלך ימוטט רבים מבתי האבות הציבוריים.
הגמלאים זקוקים למנהיג רעב
שרוני היה יוצא דופן באופיו המרדני בנוף האנושי של הסיעה הרדומה, ואולי הנוף הזה הוא ההוכחה הניצחת שכשלון קודמיהם לא היה מקרי. אולי באמת ישועת המגזר הדפוק לא תבוא מעמיתיהם הקשישים. אלא מכוחות אחרים, מקצועיים ואולי גם צעירים יותר. בפרט אם הנבחרים אינם רעבים כמו רוב ציבור הזקוק להם, אלא בעלי הון כמו רפי איתן, או מדושני עונג כמו רוב האחרים שאיתן אסף ברגע האחרון. הוא ביסס את רשימתו על הבכירים בארגוני הגמלאים של בזק, קופת חולים, התעשייה הצבאית ומוסדות ציבור דומים, שיצאו משם עם פנסיות מכובדות ולא צריכים להתקיים על קצבת הזקנה.איתן החזיר להם, וקודם כל לעצמו, את הכבוד והכרת הערך הסביבתית, מה שכל קשיש מחפש בערוב ימיו, קל וחומר מי שהיה איש חשוב בחייו. איתן, אם שכחתם, היה מבכירי "המוסד" שזכה שם לכינוי "רפי המסריח" בזכות תחבולותיו ברחבי העולם, ואחרי פרישתו נהפך לאיש עסקים בינלאומי.
רוב ח"כי הסיעה מתנהגים כאסירי תודה על ההזדמנות הנדירה שהעניק להם, עד שנהפכו לבני ערובה בידיו. בלעדי הגב הכספי שלו המפלגה לא היתה עוברת את אחוז החסימה. הוא איננו המבקר, הנקי מקשרי הון ושלטון, שיכול להאשים את שרוני וחבריו ב"שחיתות פוליטית" על הצטרפותם למפלגת גאידמק.
התפלגות שרוני, החבירה לגאידמק, והקטטה בכנסת עם שרידי הסיעה רק מעצימים את הבדיחה הפוליטית העצובה של סיעת הגמלאים. הכל היה יכול להיראות אחרת אם שרוני היה מנתב את הנחישות והמרץ שלו בשנתיים שחלפו לפיתוח רשת סניפים של המפלגה ברחבי הארץ, מעבר ל-16 הקיימים, שהוא מצהיר עליהם אבל אנחנו לא שומעים אותם. הגמלאים הם פוטנציאל לתנועה חברתית רחבה וסוחפת מאות אלפים, שהיו יכולים להאדיר את כוחם בבחירות הבאות.
מפלגת הגמלאים, מעבר להיותה החמצה חברתית ופוליטית, היא גם החמצה כלכלית גדולה. מודל החיקוי שלה היה צריך להיות ארגון הגמלאים האמריקני שאיננו רק מכבש פוליטי אלא גם סיפור הצלחה מסחרי-צרכני, שמנצל את יתרון הגודל לרווחתם של 6-7 מיליון חבריו. הם נהנים בזכותו מהנחות גדולות בכל אתר, תמורת מס סמלי. המגזר העסקי תומך בו, אחרי שזיהה מזמן את כוח הקניה העצום של מגזר גמלאים, וגם המועמדים לנשיאות מחזרים אחריו.
הפוטנציאל הישראלי נחות בהשוואה אבל גם המעט היחסי שלנו מחכה ליוזמה דומה. יש כאן פה ושם ניסיונות ראשונים אבל הם מהוססים ולא יצירתיים או בעלי נשימה ארוכה. גאידמק איננו התחליף לארגון ציבורי מבוסס כלכלית. שרוני נופל כאן מן הפח אל הפחת. הוא עוד יתגעגע לרפי איתן, אחרי שיווכח כי שיעבד עצמו למשיח שקר מתרבות אחרת עם אינטרסים סמויים ורחוקים מצרכי הגמלאי המקומי המסכן.
לפנייה לכתב/ת 
ח"כ משה שרוני: הגימלאי היחיד שנלחם למענם
צילום: גיל יוחנן
רפי איתן: בזבז את האשראי האלקטורלי
צילום: יואב גלאי
ארקדי גאידמק: שרוני עוד יתגעגע לרפי איתן
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
