בחוקותי. הגרסה האופטימית

פרשה מפחידה נקרא השבת - פרשת 'בחוקותי'. צומת דרכים מסוכן. אם תשמעו לחוקותי תזכו לשפע כלכלי ולביטחון פנימי וחיצוני. ואם (חלילה) לא תשמעו למצוותי, מזומנת (שוב חלילה) רשימת קללות שקשה לחזור עליהם בכתב או בעל פה.

איפה אנחנו נמצאים? זאת השאלה שטורדת את הקורא, את המאמין ובעצם כל אדם. פעם אחרי פיגוע, אמר לי מישהו: "מה אתה מתלונן, תראה את החברה שלנו קרא אחר כך את פרשת 'בחוקותי' ותבין". עניתי לו שאני דווקא חושב שאנחנו בדרך למעלה ולא למטה. שמתי גם לב שהפרשה לא מדברת על פנקסנות. כמה עבירות יש לכם וכמה מצוות. אלא על הליכה בחוקותיו של ה'. נכון על שמירת מצוותי ועשייתם, אך הפתיח הוא "והיה אם בחוקותי תלכו".

והחברה הישראלית הולכת. חלקה מסור מאוד לעם ולמדינה, חלקה מסור מאד ליהדות, חלקה מסור לשניהם, אבל המשותף הוא שכולם מסורים מאד לערך בעל משמעות. הויכוח ביני לחברי, הוא מהי 'מצוה' מהו 'חוק'. הוא סובר שכל עוד ההתנהגות איננה מכוונת על ידי מודעות למקורה האלוקי של המצווה, היא לא מקבלת את התוקף והמשמעות הדתית, ואילו אני סבור שפעמים רבות האדם עושה מעשה טוב, מכוח הכרתו ובחירתו ועל אף שהוא איננו מודע למקור האלוקי של המעשה אותו הוא עושה. עצם הזדהותו עם תוכנו של המעשה, מכילה את ההזדהות עם המרכיב הטוב הנצחי שקיים בו.

אדם מסייע לאשה קשישה לחצות את הכביש. הוא לא עשה זאת משום שזה מצווה, הוא איננו אדם דתי והוא איננו מכיר את סעיפי השולחן-ערוך. חברי אומר: שזה מעשה מוסרי נאצל, אך לא מעשה דתי, שהרי האדם איננו מודע לתוקף האלוקי שלו. ואילו אני אומר: "המקיים איננו אומר אלוקים, ואיננו יודע לכנות אותו בשם, אבל לאלוקים האינסופי ישנם אינסוף דרכים להתגלות. והוא מתגלה בתוך המעשים הטובים, הערכים המתוקנים והאידיאלים" ומשעה שנפשו של אדם נדבקת באידיאלים, ובערכים, היא נדבקת בתוכן העמוק והאינסופי שלהם. גם אם אותה נפש מכנה זאת "מוסרי, נכון ראוי".

ואז אמר לי חבר אחר: "אתה שתלטן, אתה שולל מהחילוני את הבחירה החופשית שלו, אתה אונס אותו לקבל את תפיסת העולם שלך". ואני אומר: "אלוקים גדול לא רק מהחילוני המוסרי הוא אפילו גדול יותר מהדתי המאמין, הוא גדול מכולנו, ורסיסי נצחיותו נמצאים בכל מקום".

ואני חושב בליבי, יש כל כך הרבה בעיות, יש כל כך הרבה דברים לתקן, אבל יש כל כך הרבה אנשים נפלאים מסביב. כל כך הרבה אנשים שרוצים לעשות טוב. הם דתיים, חילונים וחרדים. הם צעירים וזקנים. הם עלו מרוסיה, אתיופיה, ארה"ב או ילידי הארץ. אנחנו הולכים ומטפסים. כולנו זקוקים לתיקון, כולנו זקוקים לשיפור. אך מה שכולנו זקוקים לו הוא 'עין טובה'. וכשיש 'עין טובה' הלב מתמלא באופטימיות. כשנקרא ברעדה את פרשת בחוקותי אלחש לעצמי: "נפלאים הם האנשים שסביבי בבית הכנסת, נפלאים הם האנשים שלא הגיעו לבית הכנסת, ולוואי ונדע לשלב ידינו ולהביא יחד עוד יותר טוב".