לא רק הסנה בוער

בשיחות סגורות הוא תקף את ברק שוב ושוב. סנה, מוותיקי העבודה ומיוניה בתקופה האחרונה, התחלחל מדרכו המדינית של היושב-ראש. במיוחד זעם על אי תמיכתו בוועידת אנאפוליס ועל הקול המדיני החלוש, שהשמיעה המפלגה תחת הנהגתו. הוא חיכה לשמוע מסרים ברורים הרבה יותר מפיו של שר הביטחון. הוא רצה לראות אותו מסיר מחסומים ביהודה ושומרון, דוחף את המשא-ומתן המדיני, מתווה קו מדיני ברור למפלגה שבראשה הוא עומד, נותן כתף למאמצים של אהוד אולמרט להשיג הסכם עם הפלסטינים ומחזיר את המפלגה לדרך הסוציאל-דמוקרטית.

אלא שברק איכזב את סנה. הוא בחר ללכת בדרך המרכז-ימין. ואז, כשהבין כי ביתו אינו מייצג אותו עוד, החל סנה לחשוב על דרך אחרת, על מסגרת פוליטית שמאלית חדשה. במישור המדיני - וגם האישי - הוא חש היום קרוב הרבה יותר לאהוד אולמרט מאשר לאהוד ברק. במישור הפוליטי - לצד אכזבתו מהיו"ר - הוא גם ידע, בינו לבין עצמו, כי סיכוייו להיבחר שוב לרשימת העבודה לכנסת הולכים ומתמעטים. בחירתו בדרך החדשה מחזירה אותו כעת לתודעה, אך לא בהכרח הופכת אותו לאלטרנטיבה פוליטית. ספק רב אם מפלגה בראשות סנה תעבור את אחוז החסימה. ספק גדול עוד יותר אם הוא ישפיע באמת על המתרחש במערכת הפוליטית.  

מבחינה פוליטית-לאומית, אין לפרישה הזאת יותר מדי משמעות. מעטים, אם

בכלל, יחושו בחסרונו של ח"כ סנה. אבל מבחינת העבודה, עזיבתו את המפלגה שהייתה לו לבית שני היא דרמה אמיתית. הפעם, אהוד ברק צריך לכסוס ציפורניים. סנה הוא לא עמיר פרץ, גם לא יורם מרציאנו; הוא אדם אחר מזן אחר. הוא מוותיקי המפלגה, מאלה שייצגו אותה שנים ובכבוד, ועזיבתו היא עוד סימן מבשר רעות עבור היו"ר המכהן. זהו סימפטום נוסף למנהיגות הצולעת של האדם, שחזר לפוליטיקה אך לפני שנה - אך מתקשה מאז להחזיר את העבודה לתפקיד האלטרנטיבה הלאומית, ולעצב לעצמו תדמית של מנהיג אמיתי. 

השאלה הגדולה כעת היא מה יעשה עמיר פרץ. האם פרישתו של סנה מבשרת גם על התנתקות שלו ושל מרציאנו, או שמא מדובר בצעד נואש של פוליטיקאי אחד, שפשוט החליט שנמאס לו? אם ח"כים נוספים יאותתו כי מנהיגותו של ברק אינה מספקת אותם, כי אז יש לו סיבה אמיתית לדאגה: אי-אפשר לזלזל בכולם כל הזמן.