כשחיי חיילים יקרים מחיי אזרחים
מצב פרדוקסאלי בו האזרחים הם החזית הקדמית הקבועה והצבא הוא המתקפל אחורנית מפחד הטרור, לא קיים בשום מדינה מתוקנת
ההחלטה לפנות את חיילי מפקדת התיאום והקישור הסמוכה למעבר ארז בשל מה שהוגדר "איומי הטרור", הינה עדות כואבת נוספת להיררכיה של השכול הישראלי. היררכיה שמעבר למשמעות התרבותית המרתקת שלה, ולפיה חיי חיילים יקרים יותר מחיי אזרחים בישראל, מסבירה גם את כשלי היציאה מלבנון, את ההתנתקות מחבל עזה, את חולשתם של תושבי עוטף עזה כיום, ואף מנבאת את הפקרת יישובי הספר בעתיד.
עוד בימי מלחמת לבנון השנייה הובהר כי הלחימה החלה ובאותה נשימה תיפסק רק כאשר גופות חיילנו המתים יכוסו בדגלי הלאום. עצוב לומר, אבל בישראל מלחמות מתחילות בשל פגיעה בחיילים ואף מסתיימות כשהחברה האזרחית לא עומדת עוד בשכול הצבאי הנדרש לטובת הגנת העורף. את החללים האזרחים איש לא סופר. כך בשיח סביב הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, כך בשיח שקדם לתוכנית ההתנתקות מגוש קטיף, וכך כיום – כאשר נשקלת (במשך שבע שנים!) פעולה קרקעית ברצועת עזה.
בשיח ערב הנסיגה מדרום לבנון בלטה הצדקה אחת בלבד שנימקה את הצורך בהסגת הכוחות: מספר החיילים שמקפחים את חייהם באחזקת הרצועה מדי שנה. זה עבד. כל אמא שליוותה את בנה לבקו"ם ידעה לשנן לעצמה: "רק לא לבנון". אך איש לא ספר את מספר האזרחים, תושבי צפון הארץ, שמוצלים מירי קטיושות החיזבאללה. באלה נזכרו רק לאחר הנסיגה, עם פרוץ המלחמה בלבנון. נזכרו מאוחר מידי.
ערב ההתנתקות חזרו והבהירו מומחי הביטחון עד כמה אבסורדי "להחזיק אוגדה שלמה" על מנת להגן על יישובים מועטים – הגיון שלפיו לא הייתה קמה נגבה או חניתה. גם אז פורסמו מודעות שמנו את "קורבנות רצועת עזה" והורי חיילים אף הבהירו כי יגבו את החלטת בניהם לסרב לשרת שם. איש לא עסק ברווחת תושבי שדרות המתאפשרת הודות לאחזקת הרצועה. מאז ימי ספירת החללים הצבאיים מול חלונו של מנחם בגין בירושלים (גם אז שכחו איכשהו את תושבי קריית שמונה המופגזת), החלה תופעה ישראלית-תקדימית שהופכת על פיה את ההיגיון הבסיסי של יחסי צבא-חברה.
שערו בנפשכם כי מישהו יתחיל כאן בקמפיין "הוציאו את המצילים מהחופים" בשל סכנת הטביעה שבעבודתם; שתתחיל כאן תנועה חברתית להפיץ את המסר "הרחיקו את הכבאים מהאש" בשל החשש מכוויות בדרגה מתקדמת שבפועלם. החלטתו של האלוף משלב הנה ממש כמו קריאה של יו"ר ארגון הרופאים הכירורגיים לעמיתיו במד"א: הימנעו מלטפל בפצועים מדממים על מנת שלא יידבקו חלילה במחלות זיהומיות.
מישהו פשוט שכח כי תפקידם של חיילים הוא להגן ולאפשר את חיי האזרחים. בכל מדינת לאום יודע העומד בראשה להבליג, אם צריך, על פגיעה בחייליו אך מודע לכך כי "הקו האדום" הוא פגיעה במי מאזרחיו. זו אף הסיבה הדומיננטית ליציאה למלחמות ולמבצעים צבאיים. האזרח הוא המטרה. הצבא הוא הכלי. וכן, הצבא נכון להקריב – כואב ככל שהדבר נשמע – על מנת לספק את ביטחון התושבים. זהו המוצר הציבורי הבסיסי שעליו לספק. אלו המחירים המתבקשים לשם כך. אם 'צבא העם' אינו נכון להם – שיעברו לצבא מקצועי. שם, כמו בכל חברת חילוץ מטיילים אבודים בדרום אמריקה – יחתום החייל על טופס נכונותו להסתכן ויזכה בביטוח חיים מכובד.
מפתיע כי החלטת הפינוי המבזה יצאה מפיו של מי שכיהן עד לא מזמן כאלוף פיקוד העורף. מה למד האלוף משלב בפיקוד העורף? שם אמור היה לזעוק את זעקתם של התושבים ולהפנים את קולם של האזרחים. אלו הזקוקים לביטחון שצה"ל (ופיקוד העורף) קמו על מנת לספק. והנה, לא רק ששכח שתפקיד החיילים להגן על לקוחותיהם (האזרחים) – אלא העניק ניצחון מוראלי כפול למפגיזי הגראדים והקסאמים שבעזה: לא רק שצה"ל בורח מכם, אלא שאוכלוסיית ישראל נותרת ללא מעטפת הגנה ומופקרת מולכם, כשהיא מתוסכלת, חסרת ישע, ללא צבא שיגן עליה – כי זה מסוכן.
מצב פרדוקסאלי זה בו האזרחים הם החזית הקדמית הקבועה, החיה תחת מתקפות טרור והצבא הוא המתקפל אחורנית מפחד הטרור – לא קיים בשום מדינה מתוקנת. מצב המבהיר מדוע לא תתקיים פעולה קרקעית בעזה: חיי החיילים יקרים לנו מחיי האזרחים בעוטף עזה. בהם ניתן לפגוע ללא הבחנה, אך את חיילנו נסיג לאחור מפני הסכנה.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל, ומתמחה בפוליטיקה של השכול
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
