יותר מכל היא זוכרת את הריח שלו
יואב יושב לידה במטוס לארצות הברית, 12 שעות יחד. שנות אור מפרידות בין ילד הבר של זכרונותיה לבין האיש קפוץ השפתיים הזה. היא מבחינה בשומה הקטנה במורד הצוואר, בשקע של הכתף הימנית, זאת שאהבה לנשק והוא היה מתגלגל מצחוק. כל כך קרוב וכל כך רחוק. מתוך ספר חדש, "טיסת יום"
בטיסה לבולטימור לבקר את אחותה מוצאת נטע במושב שלידה דווקא את יואב, אהוב נעוריה מהקיבוץ. יפה כמעט כמו פעם, ועדיין כועס על שנטשה אותו 25 שנה קודם לכן ונישאה לאחר.
עשר ורבע בבוקר. כמעט עשר דקות באוויר. ומה עכשיו? יואב מתעשת ראשון. "איזו הפתעה... מה נשמע?"
הקול המאולץ בוקע מפנים חסרות הבעה. עיניו פוזלות לצדדים, מחפשות מושב פנוי. חוץ מהכסא שביניהם הכל מלא.
"נו, בסדר... זאת אומרת..."
ומה עונים על שאלה כזאת אחרי 25 שנים? להרף עין עיניו ננעצות בתלתלים בצבע תפוז שפעם כה אהב, ומיד הוא משפילן. היא ממהרת לכסות את בטנה בשמיכת המטוס, מחביאה את גוש השומן החצוף שהתנחל לו שם אחרי הלידה של הילה ומאז חתם קבע. למה לעזאזל לא התמידה בחוג להתעמלות שנרשמה אליו לפני שנה ברגע של החלטיות נדירה, ומאז ביקרה בו שלוש פעמים בדיוק?
"אז מה... טסים לאמריקה?"
המבוכה על פניו של יואב מעמיקה, ידיו מכרכרות סביב המחשב הנישא, פותחות וסוגרות אותו, הוא לא מסתכל עליה. אל המבוכה נוסף עתה זעף חסר אונים, היא יודעת, היא מכירה את כל ההעוויות שלו, את התרחבות הנחיריים כשהוא כועס, את התהדקות השפתיים, את התנודה בצלקת שמעל הגבה. עכשיו היא מבחינה גם בשומה הקטנה במורד הצוואר, בשקע של הכתף הימנית, זאת שאהבה לנשק והוא היה מתגלגל מצחוק. כל כך קרוב וכל כך רחוק.
"אני נוסעת לאיריס, לבולטימור".
"היא שם בשליחות?"
שום דבר הוא לא יודע עליה. והיא, בכל הזדמנות שביקרה בקיבוץ ניסתה לחלוב מאביו מידע על אודותיו, מסווה את להיטותה בשאלות אגביות. לא נדרש לחץ רב. המידע נודב לה בחדווה, מלווה בנצנוץ של גאווה בעיניים הבהירות, שזהותן לאלה של בנו היתה כחרב בבטנה. שנה אחרי מלחמת יום כיפור חזר לקיבוץ והשלים תעודת בגרות. אז עוד ראתה אותו לפעמים, מרחוק, לפני שהיה בורח למדרכה שמנגד, מסתפק בתנועת יד קפוצה, תגובה מאולצת לנפנוף השלום הלבבי שלה. ואם נכלאו במקרה על אם הדרך בלי יכולת מילוט, היה מנהל שיחה דחוקה עם עמוס, ענייני גברים, חוויות מהמילואים, עיניו בורחות מעיניה. רק כשנדמה היה לו שאיש אינו מבחין, היה מעיף מבט כאוב בארנון שבעט בעגלה בקוצר רוח, לא מבין מדוע נעצרים. הכירה לו טובה על כי מעולם לא רכן אליו במחווה מזויפת של חיבה.
מה יש לו לחפש שם בשדות זרים?
בתום אותה שנה פגש בפיליס, מתנדבת כהת שיער וכחולת עין מוויסקונסין, די נאה, יש להודות, אם כי, גוף קצת נערי, לא נשי בכלל, שארשת פניה שיגרה אל אוויר העולם קרירות צפונית נעימה ומעודנת. לאחר רומן קצר נסע עמה לבית הוריה ונישא לה. הקיבוץ הוכה בתדהמה. גם נטע. שיואב יעזוב את הקיבוץ? את זאת איש לא היה מעלה על דעתו. הרי העמק ויואב חד הם, כל כך נטוע בנוף נעוריו, כל כך שייך, נער הבר שבמקום ללמוד דילג עם צינורות השקיה בין רגבים, מה יש לו לחפש שם בשדות זרים?
אלא שהתחזיות הקיבוציות שוב הכזיבו. דווקא שם, במערב התיכון, במרחבים השטוחים מאופק עד אופק, בארץ השמים שאינם נגמרים, בין אסמי התבואה ושדות התירס שלוהטים בקיץ וקופאים בחורף, הכי רחוק שאפשר מההורים, מהקיבוץ, מהמלחמה, מהחברים שאינם, וממנה, התמסר ללימודים שמומנו משטיפת חדרי מדרגות ומשרדים. את בית הספר לרפואה של אוניברסיטת וויסקונסין במדיסון סיים בהצטיינות. במרוצת השנים נולדו לו שלושה ילדים, והיום הוא עובד בניו-יורק ומתגורר באחת מערי הלוויין של הכרך העצום, מסתופף בחברת מי שמוכנים לנסוע כל יום שעה וחצי לעבודה בכל כיוון, ובלבד שבסופי שבוע יקצרו דשא רחב יותר באחוזה גדולה יותר. בארץ ביקר פעמים ספורות בלבד, והיא התבשרה עליהן רק בדיעבד. אמה חשבה שמוטב כך, ואביה החרה החזיק אחריה. כרגיל.
נטע מתאפקת שלא לנעוץ בו את עיניה במופגן, מחפשת אחיזה במשהו מוכר. אולם חזותו של הגבר היושב לצדה רחוקה עד מאוד מהנער שבגדיו מרושלים דרך קבע ושערותיו משולחות לכל רוח, וכל חייו התהלך בסנדלים קרועים קשורים בחבל, או בנעלי עבודה ששרוכיהן לא נקשרו. שנות אור מפרידות בין ילד הבר של זכרונותיה לבין האיש קפוץ השפתיים במושב הקיצוני, שהופעתו מצדיקה בכל פה את הדרת מקצועו ומעמדו. מכנסי גברדין באפור-כהה שהקפל שלהם גוהץ בקפידה, חולצה תכולה עם פסים לבנים דקים שכפתוריה רכוסים עד האחרון שבהם, אפודה בכחול נֵייבי, נעליים חצאיות מצוחצחות וגרביים תואמות. לחייו מגולחות למשעי, שיערו גזוז קצר, לעיניו, ששום שערה לא טורדת את מנוחתן, משקפי פרופסור במסגרת זהב דקיקה, וכל כולו כאילו יצא כרגע מניקוי יבש, הוא ובגדיו ונעליו. לא ייתכן שבעצמו בחר את המערכת המותאמת, המושלמת, הזו, המכסה על שפת גוף של מצוקה שמסתתרת מאחורי נימוס מנוכר.
אך למרות הצינה הנושבת ממנו ומעמידה ביניהם נד של עוינות המתאבך עד תקרת המטוס, יורדת עליה פתאום שלווה מוזרה. בפעמים הרבות שניסתה לצייר לעצמה את מתיקות אהבתם, לנצור בלבה את טעמה ואת ריחותיה ולצרוב אותם במוחה, הלכו התמונות והתערפלו. לא אחת חשה כמי שעומדת על ספינה היוצאת ללב ים, והעבר ושמו יואב הוא קו חוף רחוק שהולך ונעלם מן העין. ובכל פעם שניסתה לפסל לעצמה תמונת עבר רצויה, בא איזה פרט אקראי וערער את הכל. לפעמים נדמה היה לה שלעולם לא תצליח לזכור אותו כפי שהיה באמת, אף כי המחשבה עליו העלתה בה תמיד חמימות נעימה.
איך מתנהל יומו? מה מצחיק אותו ומה מרגיז?
עכשיו היא זוכרת הכל. כל תנועת גוף, כל איבר, כל תחושה וכל פיסת עור, כל רעד בקול וכל הבעה נסתרת או גלויה בפניו של הגבר הזר-מוכר שאיתרע מזלו ונתקע היום לצדה באין מפלט. ויותר מכל היא זוכרת את הריח שלו, של פניו, של ידיו, של גופו, של השקע בצווארו, תערובת ייחודית של שרידי אבק עם אפטרשייב פשוט שדומה כי הוא משתמש בו עד היום, והוא עולה עתה באפה ומערבב את חושיה. ובה בעת אינה יודעת עליו דבר. אילו חיים יש לו? איך מתנהל יומו? מה מצחיק אותו ומה מרגיז? מה הוא עושה בשעותיו הפנויות? הוא עדיין בולע ספרים כבעבר? האם הוא מאושר?
הסקרנות מציפה אותה כמו אירוע גופני מתפשט, מעין פיק ברכיים שעובר לבטן ושולח גרורות אל הגרון – האם הוא זוכר את אהבתם? את לילות הירח בקיבוץ, את סופות החול במדבר, את הטיולים בוואדיות הגליל, את מכתבי הערגה ששלח לה ועתה הם בוערים בתיקה, האם שכח את כל שהשאיר מאחוריו, האם גם בו מקנן תדיר הספק כמו בה?
"איריס חיה שם... בבולטימור", היא מנסה לקשור שיחה, "כבר כמעט 20 שנה, אבא שלך לא סיפר לך?"
"תמסרי לה דרישת שלום".
יואב מקיש בהחלטיות על העכבר ופותח קובץ במחשב.
וזהו, כך יישבו וישתקו כמו שני זרים במשך 12 שעות?
"אני אף פעם לא אהיה ידיד שלך", לחש לה כשעמדה בדלת ופניה לגורלה, "תזכרי, או הכל, או לא כלום..." האומנם לא כלום? כל חייה הוא רודף אותה, צץ ועולה ברגעים לא צפויים, ושב ונעלם כדי להפתיע מחדש. בפקקים בדרך לעבודה, בישיבות בית הדין לענייני משפחה, בנוף הנשקף מחלון המטבח, מבעד לאדי המקלחת, מאחורי עץ החרוב הזקן שבפינת הרחוב כשהיא יוצאת לשאוף אוויר של ערב, מעבר לוואדי כשהרוח נושבת והגבעות מסגילות, כשבעלה מעליה ועיניה עצומות, בחלומות הלילה הטרופים ובהזיות היום בהקיץ. כאילו מעולם לא נפרדו. ובכל פעם שפניו צצים להם משום מקום מבעבע גם הזיכרון, מאיר בגוונים זהובים את התקופה היפה בחייה, את הרגעים שהיא נוצרת לעצמה בלבד, את התמונות שבהן העולם הוא רק היא, והוא, ואין בלתם.
אומרים שהפעם הראשונה היא כמו כווייה
(...) שתי מיטות ברזל צבאיות, מכוסות כלאחר יד בשמיכות צמר שצבען לא ברור, ארון עשוי פח וכסא פלסטיק שבור היו העדים היחידים לידיו הלהוטות שהשילו את בגדיה מיד אחרי שסגר את דלת הצריף בבעיטה, ולרעד שאחז בה כשנצמדה אליו עירומה, מלקקת את הזיעה ואת החול ואת האבק, נושכת את שפתיו, שורטת את גופו הרכון אליה, ידיו בשערותיה, ועל ביטנה, ובצווארה, והוא מועך את שדיה, וכולו בין רגליה. עתה נעצר, שילב את אצבעותיו באצבעותיה, נעץ את עיניו בעיניה, ואט-אט חדר אל תוככי בטנה המקופלת, מחכה באורך רוח שתיפתח כשהוא אוסף בלשונו את הדמעות הנבוכות. עד אותו היום מנעה את עצמה ממנו, כל פעם בתירוץ אחר, חרדה מפני ההתמסרות השלמה שלאחריה לעולם לא תהיה כמקודם, וגם מתביישת להודות שבקיבוץ, מקום בו הדלתות אף פעם לא ננעלות והכל שייך קצת לכולם, תמיד יש סכנה שמישהו ייכנס באמצע. ידעה שכבר שכב עם בנות לפניה, ולא גילתה לו שזו לה הפעם הראשונה. אבל עם יוביק לא מוכרחים לדבר, הוא מבין דבר מתוך דבר. איתו לא צריך להיאבק, ולא להתגונן ולעטות שריון ולהפגין קשיחות, הוא אוהב אותה כמות שהיא ולעולם לא יפגע בה. אתו שרירי הגוף לא מתכווצים ואפשר לוותר, ולהרפות, ולעצום עיניים, ולשקוע בהזיה הממיסה שמשכיחה את הכל, ולדעת שכשתתעורר, איש לא ירוויח נקודות על חשבונה.
"ועכשיו, מיצקי קטנה ורכה", לחש לה כשהתעגלו חבוקים תחת השמיכה שבקושי הספיקה לאחד, "עכשיו את רק שלי, תמיד תהיי, אומרים שהפעם הראשונה היא כמו כווייה, לא שוכחים אותה..."
- מתוך הספר "טיסת יום" מאת אורית שחם-גובר (הוצאת כתר)
לפנייה לכתב/ת 
