לכשכש בכלב
סרט עילג, מביך, מלוקק ומיותר לחלוטין, כך קובעת אריאנה מלמד על הסרט התיעודי "מי מפחד מארקדי גאידמק", שהציג מראיין ששואל שאלות צפויות וגיבור אגומניאק מאוהב בעצמו
מי באמת מפחד מארקדי גאידמק? אולי מי שמוכן לעשות סרט דוקומנטרי על אודותיו בתנאים שלו, והרי יש לו תנאים. למשל, כשהמצלמה שדני ענבר מצמיד לבנטלי עם הגג הנפתח של האוליגרך המשייטת ברחובות מוסקבה – יש רק שמונה כאלה בעולם, אנחנו מתבשרים בהתפעמות – לא מצלמים את שיירת המכוניות לפניה ומאחוריה, כאילו יכול מיליארדר רוסי להסתובב חופשי ומאושר ולא מוגן באחת הערים האלימות במזרח אירופה.
זה היה סרט עילג, מביך, מלוקק ומיותר לחלוטין. כבר בתחילת הדברים שמענו כי "אין כאן התיימרות לפצח תחקירית את כל הסודות שלו". מאותו רגע היה ברור שעסקינן בדוקו-סלב, משהו שנע על המנעד שבין ריטה בלי רמי להימורים או לא הימורים של איל גולן. לכל אחד מן השניים הללו היה מוצר חדש למכירה בעת שהסרט שודר, הם יודעים היטב שמוצרי תרבות נמכרים אצלנו תוך כדי התערטלות רגשית ומוכרחים להישיר מבט למצלמה ולהזיל דמעה. ארקדי גאידמק, האיש והאניגמה, יודע זאת טוב מהם.
הלולן. מתוך הסרט
עוד הוא יודע, שלא רק כדי למכור צריך להיחשף, גם כדי לקנות. בדרכו לרכישת השליטה בעיריית ירושלים וקצת בכנסת, הוא מוכן איפוא שיציצו לו לארמון בו הוא מתגורר במוסקבה, למפעל העופות הענקי שלו בפאתי העיר, מקום שדני ענבר קורא לו "חוות ביצים" כאילו אין בעברית "לול מטילות" ומעורר בכך חשק לשגר אותו לאולפן גורדון, שלב ב', יחד עם גאידמק עצמו, שעדיין מתעקש על אנגלית היברידית, חלולה ודלת מילים, בשילוב עם ארכאיזמים עבריים וקצת שפת שוק כדי להתנחמד להמונים.
אז ראינו ארמון מרוהט בהמון זהבים, מכוניות פאר, בקבוק יין ב–3000 אירו, מסעדה ריקה מאדם שרק ענבר והמרואיין שלו מתענגים על יצירותיה, המון תרנגולות, אימפריית מדיה קטנה ברוסיה וקטנה אפילו במונחים ישראלים, ודמעה אחת.
איפה הראיון?
מה שלא ראינו בכלל: נסיון למפות את היקף העסקים של גאידמק וטיבם, ראיון עם נציגי התביעה הכללית בצרפת שיסבירו, למען השם, מי נגד מי בפרשת אנגולה-גייט שגאידמק הוא מכוכביה והאם באמת התיק נסגר כמו שהוא טוען, ראיון עם בכיר במשטרת ישראל שיבהיר, לכל הרוחות, מה נסגר עם ההלבנות-הון האלה או השד יודע מה, וגם לא ראינו את בני משפחתו של האוליגרך: למעט תמונת סטילס של ביתו אפרופו הקביעה שינסה לשכנע אותה לא להינשא לגוי, נותרה משפחת גאידמק עלומה כשהיתה.
זה לא צריך לקרות אם הכיוון הוא רכילותי וצהבהב, כמו שהיה כאן. אבל גאידמק התנה, וגאידמק ניצח במשא ומתן שקדם לצילומים וגם במהלכם: הוא מאוהב בשליטה, והוא מצליח לממש את אהבתו זו בגדול בכל מפגש שלו עם התקשורת בישראל.
בתערובת של עלבונות ויוהרה, התנשאות תרבותית חסרת כיסוי וידיעה מוצקה שימשיכו להזמין אותו לאולפנים, גאידמק מתייחס למראיינים שלו כאל כלבלבים חסרי דעה שניתן, ברצותו, לזרוק להם עצם או להשתיק אותם בגסות. הוא קובע את כללי המשחק, הם מכשכשים בזנב.
ואתם יודעים מה? הוא מצליח לעשות את זה מבלי להשקיע אפילו אגורה אחת בלקנות אותם, כי לא צריך: חידתיותו, ממונו, אורחותיו ותוכניותיו המעורפלות לעתיד שבו נהיה נתיניו מרתקים את המראיינים עד כדי כך שהם שוכחים את חובתם הבסיסית לספק לצופים מידע על אודות האיש.
דני ענבר בחר להסתחבק איתו רוב הזמן, וקצת להתעמת איתו על שטויות, כגון התעקשותו של ענבר לאכול חמץ במסעדה מוסקבאית בפסח. דני ענבר בחר לשאול אותו שאלות צפויות לגמרי, קלות נורא ומנוסחות באנגלית עילגת משל המרואיין עצמו, מופת לא קטן בהתחשב בדלותו הלשונית של גאידמק באנגלית. וכן, הוא הפיק ממנו דמעה, כשהתברר כי בגלל ההצקות של המשטרה גאידמק נאלץ לדחות את ברית המילה של נכדו בשלושה שבועות תמימים.
באשר לדברים ששמענו מפיו – הם מתחברים לתמונה מאד לא נעימה של עתידנו הפוליטי בארץ הזאת. גאידמק מעריץ את מנחם בגין. גאידמק מחזיק בתפיסה פרימיטיבית למדי וסנטימנטלית בלי גבול של מהות היהדות ככורח וציווי, ועל פי תפיסתו אין מקום לפלורליזם מחשבתי יהודי ולחופש מפולחן.
גאידמק מאמין שראש העיר ירושלים הוא דמות חצי מיסטית שכוחה במוסריותה, ועוד הוא מאמין כי אפשר לקנות את ירושלים במפעלות-נדבנות, כאילו חזרנו לימי הברון דה רוטשילד וכולנו מושבה קטנה אחת של אריסים. אם יתברר בעתיד שהוא צודק, אם דרכו למוקדי הכוח הפוליטיים סלולה, לא רק ניצב דנינו צריך לשקשק מפחד אלא גם כל מי ששרידי הדמוקרטיה בישראל יקרים לו.
איפה אסייג?
אבל לא שמענו מספיק, ודני ענבר לא התעמת עם האידאולוגיה המוזרה של האיש המשונה, כי באמת קל יותר, נוח יותר ונעים יותר להראות אותו חוזר שוב ושוב על השאלה, מה קדם למה, הביצה או התרנגולת.
הצרה הרצינית בסרט הזה היא, שכמו כל הופעה של גאידמק על המסך, גם "מי מפחד מארקדי גאידמק" בסך הכל משמש כמופע יחצנות לאיש ולדעותיו. כמה מן הצופים יזכרו את הרגע המביך בו הוא מתייצב במדי לולן צחים מול עובדיו שם וטוען ששכרם גבוה מאד יחסית לרוסיה, ומיד מתברר שדווקא ההיפך נכון?
כמה מהאנשים שחטפו סינוור רציני מזהב הארמון יזכרו את הרגע המפחיד בו הוא מנסה לקחת את המיקרופון משדרית ברדיו שלו והיא מסרבת לו בנימוס כי "ברוסיה יש כללים"? וכמה מהם יבינו שהבדיחה היא עלינו, כי מיד אחר כך גאידמק מתנחמד ומתיילד ואומר שאופירה אסייג, שאותה דווקא כן הצליח לקנות, תמיד רוצה שידבר ברדיו שלו?
והוא עוד ידבר, ברדיו שלו ובטלויזיה שלכם, והוא יישאר בלתי מפוענח, אגומניאק מאוהב בעצמו, נובו-ריש מחליא, נדבן בגלוי בלבד, קונטרול-פריק, סנטימנטלי עד קבס, מניפולטור אובססיבי שמוכרח לנצח ומצליח. תתנו לו את קולכם לראשות העיר ירושלים?
