"תוצר אנושי שהולך ואוזל"

עיתונאים, אנשי תקשורת וחברים נפרדו מטומי לפיד שהלך היום לעולמו. שלום קיטל, שהיה מנהל החדשות בקול ישראל ומנכ"ל חברת החדשות: "זאת מהלומה קשה, למרות שכבר כמה ימים ידענו שטומי חשוך מרפא. כשזה מגיע זה בלתי נתפס. טומי הוא מזן העיתונאים שמשאירים סימן בתרבות התקשורתית בישראל, אין רבים כאלה. בכל תפקידיו הוא היה מקורי, קורא תיגר ומחדש. זוכרים לו כמובן, ובצדק, את מעריב, רשות השידור, פופוליטיקה וכמובן הפעילות הציבורית והפוליטית. אבל בעיניי, תמצית היכולת והאינטליגנציה של טומי באה לידי ביטוי בתוכנית הרדיו השבועית שלו, 'השבוע שלי'. זו היתה פנינת רדיו תרבותית. שלום לך, טומי. אתה כבר חסר".

דן מרגלית, שהנחה את "פופוליטיקה" בערוץ 1: "היכרתי אותו הרבה שנים. היינו בני פלוגתא בתקופה האחרונה, בעיקר נחלקנו על עניין אולמרט משום שהוא הגן עליו בחירוף נפש. טומי היה גם מחוץ למסך שנון ועוקצני ונאבק על עמדותיו ועל דעותיו באותו להט, בין אם על המסך ובין אם בחבורה קטנה מחוצה לו. הוא היה פטריוט ציוני חילוני מובהק ובן תרבות אמיתי של התרבות האירופאית, ופחות של הבנת המורשת היהודית. הוא היה קמפיינר מפני שנושאים שהוא תמך בהם או עמד נגדם, הוא תמיד ידע להביע זאת תוך התאמה של הסגנון למדיום. אני זוכר שבהתחלה כשהבאנו אותו לפופוליטיקה המפיקים מאוד התנגדו להגעתו. הם לא רצו שהוא יהיה קבוע בתוכנית אבל אני ראיתי שהוא כוכב ובעקבות השתתפותו בתוכנית פרופסור אוריאל רייכמן הציע לו לעמוד בראש שינוי".

לפיד באולפן התוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10 שבה השתתף (צילום: אביגיל עוזי)

אמנון דנקנר, חברו הקרוב ושותפו לתוכניות הטלוויזיה, שבאחרונה ערך איתו שיחות על חייו כדי להוציא אותן בספר: "לא היינו בקשר ולא הכרנו עד שהתחלנו להופיע בפופוליטיקה. הפגישה הראשונה שלנו היתה פגישת הכנה לתוכנית הראשונה ונוצרה מיד חיבה בינינו ונעשינו חברים טובים. גיליתי איש מאוד נבון ומשכיל ואוהב ספרות ומוזיקה ואמנות פלסטית, עם חוש הומור נפלא. יש בו המון קסם אישי אוסטרו-הונגרי שכבר לא מייצרים. הבנתי שטומי הוא כמו מכונית אספנים שנבנתה בעבודת יד באיזה זימון מקרים מופלא של בעלי מלאכה והוא אייטם לאספנים. אז אספתי אותו. ומה שהוא מצא בי כבר אי אפשר לשאול. מי שזכה להיות חבר קרוב שלו זכה באיכות נדירה של חברות. זו היתה חברות טוטאלית ונאמנות טוטאלית והיה בזה משהו נוסך ביטחון ומנחם, חברות של פעם בחיים, דבר גדול ונדיר כי היה לו כישרון נדיר לאהבה. דיברתי איתו בפעם האחרונה ביום חמישי וראיתי אותו בפעם האחרונה אתמול, כשהלכתי להיפרד ממנו. הוא כבר לא היה בהכרה. אני מקווה שאולי מתוך חוסר ההכרה הוא הרגיש את מימד ההכרה שלי בו. זה היה רגע מאוד לא קל. אני בטוח שהוא מסוג האנשים שהנוכחות שלו בחיי הקרובים אליו היא כל כך חיה עד שאין לה תאריך תפוגה".

העיתונאי וחברו הקרוב גדעון סאמט: "השתגעתי אתמול כי ידעתי שימיו היו ספורים אבל לא ידעתי ששעותיו ספורות. עד לפני שבוע הוא דיבר איתנו, חבריו, בכוחותיו האחרונים, כי היה לו מאוד חשוב ליצור מגע. כזה הוא היה. עוד בתחילת השבוע שעבר שוחחתי איתו בטלפון והוא אמר: 'אני יוצא לבית חולים, נדבר מחר', אבל הוא כבר לא יצא משם. היתה בינינו ידודות של עשרים שנה. אני מכיר את טומי מאז שהייתי סגן מפקד גל"צ והיתה לו פינה ברדיו. אחרי הפינה היינו יוצאים לאכול עם יצחק לבני (מפקד גל"צ דאז) וזה הפך למוסד. מאז פעם בחודש היינו נפגשים. המסעדה התחלפה, נוספו אנשים, נגרעו אנשים אבל העניין התמסד. הפעם האחרונה שפגשנו אותו היתה כשהוא חזר מטיפול בניו יורק ואמר: 'קיבלתי את חיי בחזרה'. הוא היה מאושר וגם אני. אבל כעבור זמן קצר התגלו גרורות בכל הגוף והתהליך היה מהיר מאוד ואכזרי מאוד. ליווינו אותו בתהליך המלחמה שלו במחלה וזה היה מאוד מאוד קשה.

"היה בטומי משהו מעצבן לפעמים אבל בדרך כלל מחמם לב. טומי היה צירוף מיוחד של אדם ישראלי מאוד ואירופאי מאוד. זה צירוף נדיר כיוון שטיפוסים מרכז אירופאים כמוהו הם בדרך כלל מאופקים. היתה לו את אחת התכונות הישראליות הקיצוניות והבוטות ביותר והיא באה לידי ביטוי כשהופיע בטלוויזיה. לא הרבה אנשים הכירו את הצד השקול, התרבותי, האינטלקטואלי, הרגיש מאוד שלו והרגשני אפילו. אני הכרתי את שניהם. היתה לו חריצות בלתי רגילה ולכן הוא משאיר אחריו הרבה. גם בתחום הכתיבה, גם בתחום העריכה, אבל בעיקר בתחום הלפידיות. לא כל אחד שהולך לעולמו משאיר אחריו אישיות כזאת. אדם ברוך, עם כל ההבדלים העצומים ביניהם, הוא אחד כזה שהשאיר אחריו מורשת, תוצר אנושי ואינטלקטואלי ורגשי שהולך ואוזל. וכשהלך טומי זה אזל עוד יותר".

יצחק לבני, שהיה מנכ"ל רשות השידור לפני טומי לפיד: "היינו חברים טובים יותר מארבעים שנה, מה שאפיין אותו היה תאבון חיים מאוד גדול ועניין בהמון תחומים. כמה אנשים היו גם עיתונאים בכירים, גם שרי משפטים וראשי מפלגות? ולא היה לו עניין פסיבי בכל דבר אלא היתה לו דעה בכל עניין. תאבון החיים התבטא גם באהבה לאוכל, ובנסיעות - מדריך לפיד היה הראשון בארץ לנסיעות לחו"ל. הוא היה ידוע כאיש תוקפני ובוטה אבל זו היתה תוצאה של יכולתו לדבר ולחשוב בלי מורא ובלי משוא פנים. הוא אמר את מה שרצה, מה שרוב האנשים לא עושים. היה בו יסוד שמרני חזק של בורגנות ומשפחתיות, וזה אולי נבע מסיפורו האישי, זה שעולמו התפורר בשואה, ואולי רצה ליצור יציבות של בורגנות יוצרת שהיא ההפך מההתפוררות ההיא ולכן היתה לו משפחה יציבה, והוא שאף למדינה יציבה, ולכן החברים יושבים אצלו ארבעים שנה, כמוני. לא כל החברים הסכימו איתו בכל. ביני לבינו היו חילוקי דעות רבים, בעיקר כשהוא הפך למנכ"ל רשות השידור אחרי, אבל זה לא הפריע בכלל לחברות. עובדה: אולי אחת החברות הכי קרובות שלו היא שלי יחימוביץ', איפה ראיתם אנשים שונים מאלה?

"היה בו חן רב ואפילו סוג של ילדותיות. אבל מה שאפיין אותו בצורה הכי מובהקת היה האומץ שלו. כשחלה הוא רצה לדעת בדיוק מה יש לו וכמה זמן נותר לו לחיות. הוא לא ריחם על עצמו, הוא היה מלא כבוד עד הסוף. הוא ידע שהוא עומד למות ועמד בזה בצורה מעוררת השתאות.

"הדבר האחרון שהוא עשה זה להתראיין לספר שכותב אמנון דנקנר על תולדות חייו בצורת ראיון, כמו שירון לונדון כתב בשעתו על אפרים קישון. הספקתי לקרוא את הפרק הראשון על הילדות שלו בהונגריה ואני מקווה שהספר ייצא בקרוב לאור ונוכל לראות הרבה מהצדדים שלא מכירים אצלו".