עד מתי נטבע בערימות (דואר) זבל?

בו זמן אויר למפרסמים. עד היום, אני זוכר את הבעת הזעזוע, המהולה בתיעוב ושזורה בחוסר אמון, לשמע הצעתי. תשובתו היתה נחרצת ובטונים גבוהים מהרגיל: "לעולם לא. זאת חדירה גסה לפרטיות ואני לא ארשה זאת".

משמרת מלאה בערימות הרפש

אני נזכר בסיפור הזה לפחות פעם ביום, בכל יום, בצער ובחוסר אונים, כשאני נלחם את מלחמתי הסיזיפית בערימות הרפש המושלכות לעברי מכל עבר. ניצוץ של תקווה ניעור בי כששמעתי על הצעת החוק שהגיש בימים אלה חבר הכנסת אופיר פינס. הצעתו נועדה למנוע את גדישת תיבות הדואר שלנו וידיות דלתותינו בפלאיירים, פרוספקטים, פמפלטים, תליונים ושאר הצעות מגונות מעל גבי ניירות מכל הצבעים, הצורות והגדלים.

המחשבה על הצעתו של ח"כ פינס גרמה לי לשחזר את סדר יומי השגרתי, שלדעתי איננו שונה מזה שלכם: אני מתייצב במשרדי השכם בבוקר ומתחיל משמרת ראשונה בפינוי אשפה. לא בעירייה תמורת שכר, כי אם במשרד שלי ועל חשבוני. אני עובר אצל תיבת הדואר שלי, מפנה את ערימות הזבל שהצטברו בה וממיין מתוכה את דברי הדואר הלגיטימיים.

אני עולה למשרדי, מתכופף (בגילי זה כבר לא ענין של מה בכך) ומפנה את הפלאיירים שנתחבו תחת דלתי  בזמן שישנתי. אני פונה למכשיר הפקס ומנפה את כל הודעות הזבל שנערמו שם. לאחר מכן, אני פותח את המחשב ומתחיל תהליך ארוך ומייגע של מיון דואר הזבל וברירת המוץ מן התבן.

מי לעזאזל הרשה לכל האלמונים-המזהמים האלה לפלוש אל תיבות הדואר (הפיזית והאלקטרונית) ואל שטח המשרד שלי ולעשות בהם כבתוך שלהם?! באיזו רשות הם עושים שימוש חופשי בנייר ובדיו הפקס, שלי? מי נתן להם רשות להשתלט על הזמן והאנרגיות שלי? ומי הרשה להם להפוך אותי לפועל אשפה? אף אחד, כמובן. אבל הם, כמו כל פושע מצוי, בשלהם. אני מקים גדרות אנטי-ספאם והם מוצאים דרכים להתגבר עליהם. על אפי ועל חמתי.

משמרת שניה בפינוי אשפה. אני מקבל הודעות SMS מסחריות לטלפון הנייד שלי. זאת חרף כל הודעותיי , בקשותיי והצהרותיי בפני כל המוקדנים המוסמכים בסלקום וספקיה, שאני מסרב לקבל הודעות כאלה. ללא הועיל.

במשך היום פורצים למשרדי לפחות שני מחלקי פלאיירים ומפריעים לי באמצע העבודה. מסתבר, שהנהלת הבנין, הראויה לכל שבח, טרם הצליחה למצוא מענה לתופעה. בערך כמו צה"ל והקאסמים. אה,כן. דואר הזבל ממשיך להגיע בכל שעות היום, ללא הפסק, ומחייב אותי להמשיך לעבוד בפינויו תוך כדי שיגרת עבודתי.

ביתי הוא מבצרו של הספאם

ואז, בסוף יום העבודה במשרד, אני חוזר אל "מבצרי" ומתחיל משמרת שלישית: בתיבת הדואר ממתינה לי ערימת זבל שצריך למיין, לסנן, למצוא את דברי הדואר הרלוונטיים, ואת כל השאר להטיל לפח המיועד הניצב, למרגלות תיבת הדואר.

על ידית הדלת ממתינים לי תליון אחד או שניים שעלי לפנות, ואז אני רואה שיש לי הודעות במשיבון הטלפוני, שלאחר הקשת כל מספרי הגישה והסיסמא, מתברר שהן הודעות מסחריות מרגיזות, שצריך למחוק. אני ניגש אל המחשב הביתי ומתחיל את תהליך מיון וסינון כמויות הזבל שהצטברו במשך היום בתיבת הדואר האלקטרוני שלי.

עד שאני נופל למיטתי, מותש מעמל יומי, אני מוטרד ע"י עוד כמה שיחות טלפון מוקלטות ולא מוקלטות מאת כל מיני גופים מסחריים שמנסים למכור לי את מרכולתם, מאת עמותות שונות ומשונות המבקשות את תרומתי וחברות סקרים

המבקשות את סיפור חיי, את דעותיי ואת עמדותיי בנושאים שונים.

בקיצור, כולם חושבים שאנחנו עובדים אצלם. הזמן שלנו שייך להם, המרחב האווירי והטריטוריאלי שלנו שייכים להם, ואפילו האנרגיות והקשב שלנו, שלהם הם. בחשבון גס, כל אחד ואחת מאיתנו עובדים, בממוצע, כשעתיים נטו ביום במיון, בסינון ובפינוי זבל. ואיש לא משלם לנו תמורת עבודה זאת. הייתם מאמינים?

פריצה היא עבירה פלילית

תשאלו כעת, במה זה שונה מכל הפרסומות  שאנחנו נחשפים להן, שלא מתוך בחירה, בטלויזיה, באינטרנט,בעיתונות, ברדיו וכ"ו? ובכן פשוט. כשאנחנו צורכים אמצעי תקשורת ללא חיוב, מתקיימת מעין עיסקה שבהסכמה בינינו לבין ספקי התקשורת.

אנחנו צורכים את שרותיהם בחינם תמורת הסכמתנו להיחשף לפרסומות, המהוות את בסיס עסקיהן המסחרי. לעומת זאת, כאשר ערוץ 1 בטלויזיה, שאני משלם, בניגוד לרצוני, דמי אגרה, תמורת שירותיו שאינני צורך, מתנהג כמו ערוץ מסחרי ומפסיק את שידוריו, במהלכם, לשם שידור פרסומות, זו הפרת הסכם, בוטה. ולמרות שזה נעשה ברשותן ובאישורן של רשויות המדינה, לטעמי זה בלתי חוקי, בעליל ומהווה הפרה גסה של אמנת ג'נבה.

אם תעשה זאת, ח"כ פינס, אני משוכנע שתמצא תומכים רבים בהצעתך, החוק יעבור ברוב גדול ותזכה לתהילת עולם.

ואם, ח"כ פינס ,לא תעשה זאת, יעשו זאת אחרים. כי ככה זה לא יכול להמשך. או, כמו שמיטיבה להתבטא, לקוחה מכובדת שלי בשפתה העסיסית "הבורדל הזה חייב להפסק!"

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת.