לפיד הליברליות הציונית
ניתן לסמן את טומי לפיד כמי שאיפשר לבעלי תפיסות ליברליות מובהקות למצוא את מקומם במחנה היהודי-ציוני. זאת להבדיל ממי שממהרים לבעוט בערכים שבשמם הוקמה המדינה
יוסף טומי לפיד שהלך היום לעולמו, נחרת בזיכרון הישראלי הקצר כפרובוקטור מ"פופוליטיקה", כ"שונא החרדים" וכתקווה הלבנה הגדולה של הליברליזם הישראלי שהוביל את "שינוי" - מפלגה על סף היעלמות - להישג פרלמנטרי חסר תקדים.
מעבר לכל אלו יש נדבך נוסף שפעם בליבו של לפיד, ועם היוודע דבר פטירתו איני יכול שלא לציינו בגעגוע: לפיד ביטא קול ייחודי בשדה הפוליטי-אידיאולוגי בו פעל, את קול היהודי חסר הספקות בדבר צדקתו של עמו באשר לזכותו למדינה יהודית בארץ ישראל. קול שמאז החלו תהליכי הפרטת הישראליות והתגבשות הליברליזם החילוני התוקפני משהו, כמעט ולא מושמע בחוגי שינוי-מרצ ובשמאל הישראלי.
ככזה, כמי שידע להבהיר כי ליברליזם ופטריוטיזם יכולים לצעוד יחד, הוא היווה לפיד חשוב. קל וחומר נוכח התעקשותם של יותר ויותר הוגי דעות החתומים על המשנה הליברלית, להתקרב אל שדות הפוסט ציונות ולהרהר בקול רם על לגיטימיות הפרויקט הציוני.
בשנים האחרונות הופכת אופנת ההתנכרות למיזם הציוני לבון טון בחוגים הליברליים. זו מגמה שלפיד לא היה שייך אליה. כתורה ששמה את הפרט במרכז ומעוניינת לדאוג לחירותו ולרווחתו של האזרח, בהקשר יחידני ולא קולקטיבי, נתפסת המדינה במסגרת שיח ליברלי זה ל'תוקפן' שיש להציל את הקורבן היחיד, האזרח, ממנו. בין אם להצילו ממחויבותו לחוקים בעלי גוון הלכתי שכופה עליו מדינה בעלת סממנים דתיים, ובין אם להצילו ממשטר כלכלי החודר לכיסו ומבקשו להירתם לעזרת מיזמים לאומיים שאינו בהכרח חפץ בהם, כמו תקצובן של אוכלוסיות חלשות או מימונה של התיישבות שאינה הולמת את עמדתו הפוליטית. אלו כמו אלו, על פי המשנה הליברלית – צריכים לקדם את ענייניהם באמצעות השוק החופשי.
מקדמי התפיסה, ולפיד ביניהם (למרות הצטרפותו לחיים הפוליטיים) מצאו את זירות המשפט והתקשורת כמרחבים המושיעים, באמצעותם מקדמים את סדר היום בו הם מאמינים, לעיתים תוך עקיפת הזירה הפוליטית הריבונית. אדמו"רים חדשים בדמות אהרון ברק צמחו בקרבם, ומהפיכות חוקתיות הפכו לתורתם-אמונתם.
אך לפיד היה שונה מחסידי המחנה. רבים מידי מקרב אלו, שהתרגלו להגן על הפרט הנרמס ולתפוס את המדינה כתוקפן דורס, הלכו עוד כמה צעדים והחילו את ראייתם זו אף בכל הקשור לעצם קיומה של ישראל. זו החלה מוצגת על ידם כמי שהוקמה בחטא, כמיזם קולוניאלי, לא לגיטימי, המתיימרת לייצג עם יהודי שספק אם קיים. שיח זה מציג כיום את הציונות כאחראית לכל רע הכרחי – לדיכוי נשים, לניצול המזרחים, להזנחת הפריפריה – עוד מעט ותואשם כאחראית לבצורת. היהדות, במסגרת שיח זה היא אף נתפסת כלאום מדומיין שבאמצעות מניפולציות המיטה אסון על מיליוני פלסטינים וגזלה את אדמותיהם.
לפיד סימל את ההיפך מכך. טינתו למחנה הדתי-חרדי הייתה עצומה, אך בכל עימות פולמוסי עם החרדים טרח לטעון כי יהדותו לא נופלת מיהדותם. במילים אחרות, לא הייתה זו התנכרות ליהדות, אף לא בוז כלפיה, אלא רצון עז להעניק לה נוסח נוסף ולזכות בהכרה כבנה האותנטי.
בכל עימות פוליטי על השוויון בנטל תקף את המשתמטים משירות צבאי תחת הכסות של 'תורתם אמונתם'. לא הייתה זו עמדה פציפיסטית הרואה בשירות הצבאי רעה מיליטריסטית. להיפך. הייתה זו הכרה בהכרח כי שירות המדינה, ההתגייסות לצבא ואף הצורך להקריב עבור הישרדותה של החברה הישראלית, הינה נדבך מרכזי בין המצוות הלאומיות, שאינה נופלת מאלו הדתיות, ניסיון להרחיב את מעגל התורמים למדינה ולא ניסיון לזרוע התנכרות כלפיה.
וזה מה שכל כך חסר בשיח הליברלי העכשווי, לפחות בגרסתו האופנתית באקדמיה ובשיח האינטלקטואלי. לפיד לא חטא בחברו את הליברליזם לפציפיזם. לצד מלחמתו נגד שעון החורף וחוק החמץ במדינת ישראל פנימה, הוא ידע ללמד סנגוריה על מדיניות הביטחון של ישראל מחוצה לה. להבהיר את צדקת תביעותיה הקיומיות בעולם ולהזכיר לכל מקטרג זר את גורלם של היהודים בארצו קודם להקמת מדינתם. "לפני שיטיפו ליהודים – שיעשו חשבון נפש ובדק בית", נהג לומר.
לא פלא הוא כי לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים מצא עצמו עומד בראש המוסד שהעניק, לתפיסתו, את ההנמקה האולטימטיבית לצורך של היהודים במדינה – 'יד ושם' – ופעל להעמקת תודעת השואה ולהצפת השיח הבינלאומי בסוגיית האנטישמיות, עד כמה שהדבר לא היה תמיד נוח למארחיו בעולם.
היו שהגדירו בשעתו את מפ"ם כבעלת תפקיד היסטורי – ככזו שעצרה רבים בשמאל הישראלי מלצעוד צעד נוסף שמאלה אל עבר המפלגה הקומוניסטית, או במילים אחרות – אל עבר האנטי ציונות. באותו אופן ניתן לסמן את טומי לפיד כמי שאיפשר לבעלי תפיסות ליברליות מובהקות למצוא את מקומם במחנה היהודי-ציוני. להגדיר עצמם כאנשי זכויות אדם וכפטריוטים ציוניים באותה נשימה. וזה מה שכל כך חסר כיום בקרב אותו מחנה שלעיתים ממהר מדי לבעוט בערכים המוצדקים שבשמם הוקמה המדינה ולהפוך את שיח זכויות האדם לשיח אנטי ציוני.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
לפנייה לכתב/ת 
