תשכחו מאמהרית

כמו בכל שנה גם הפעם העלו ביום ירושלים את זכרם של מעפילי אתיופיה שיצאו לְמַסע ארוך ומסוכן בנתיבי חתחתים כשחלום ירושלים בלבבם, ואל מְחוז חפצם לא באו. עלילות גבורתם, חלקן סופרו ויש להניח שעוד יסופרו עד שתלאות הקליטה של השורדים יסתיימו.

לפני כ-30 שנה, כאשר עברה הבשורה מפה לאוזן אודות משעולי סתר אל היעד הנכסף, היא התפשטה כאש בשדה-קוצים. גחלת התוחלת עתיקת-היומין ניצתה כלהבה, ורבבות נענו לצו הלב והחזון וקמו – משפחות, קבוצות ויחידים – לשים את פעמיהם אל מדינת ישראל. הם נטשו אחריהם הכל ויצאו מצוידים בצרור דל, למסע רגלי מפרך והרה-סכנות בדרך לא דרך. המדבר האפריקני האכזר לא הסביר להם פנים. רבים מאד, כ-4,000 איש – עוללים וּמבוגרים, נשים וּגברים, צעירים וּקשישים ושליחים ישראלים – היו טרף לפגעֵי רעב וצמא, חיות רעות, שודדים וּמחלות, וקברם נותר אי-שם בַּיְשימון הלא נודע. 

גם אני מתייצב בכל שנה לזכור את המסע ההוא. לראות את מי ששרדו חיים, לשמוע עוד פרטים על המסע שעודו נמשך בארץ הנחלה. אך השנה החליטו הפטרונים, אותם מי שטוענים שהם למעשה האפוטרופוס של עדה שלמה, לאלץ את נכבדיה לזכור את מתיהם אך ורק בעברית צחה. אותם מתים שנותרו מאחור, בארץ אויב, ללא בית קברות, עצמותיהם פזורות בשבילי המסע, מעבר להר הסמוך למחנה ההוא בסודן או מתחת לצלו של עץ במדבר צחיח.   

כנראה שלעובדי משרד הקליטה הזיכרון בשפה האמהרית לא נשמע מספיק ישראלי ומחוספס. ולפיכך החליטו המשרד ועובדיו לדבוק במסורת ישנה של מחיקת זהות עבר וקנייה מחדש של זהות מזויפת של עדה שלמה, הנמצאת גם כך על סף התפוררות תרבותית וערכית בביתה החדש.

על פי הנהוג, במהלך הטקס השמיעו הקייסים, אותם רועי צאן של העדה בשנות גלות בקרן אפריקה, את תפילותיהם לכלל בני העדה תוך אמירת פסוקים ודברי תוכחה באמהרית על הדרך הקשה המסרבת להסתיים. אך השנה נרמס מעמדם וקולם הושתק.

אין יותר מביך מלשמוע קייס מכובד מדבר על עברו הכאוב שלו ושל בני עדתו בעברית רופסת מול נשיא המדינה, תוך התנצלות על שפתו הדלה. עבור אותו קייס המילים ששמו בפיו פטרוניו ממשרד הקליטה הן עדות חיה להתנשאות חסרת גבולות וטעם של המשרד מזה 20 שנה ויותר. כנראה לצברים יפי הבלורית לא היה חשוב לשמוע קייס מילל בשפה מוזרה ולא מוכרת. 

אין משפחה אתיופית בישראל שהמסע ההוא לא הותיר בה צלקת עמוקה. אין משפחה אתיופית שלא אבלה על המתים שנאלצו לקבור בתקווה להגשים חלום אבות ואין משפחה אתיופית של בוכה בעיקר על תוצאות המסע ההוא. בני משפחותיהם, קרוביהם וחבריהם של מי שנספו, זכו לממש את החלום. עכשיו מבקשים מהם לכאוב ולזכור רק בשפה חדשה.