הכרת הטוב
"מהי מטרת הבאת הביכורים? האם בימינו אפשר לבסס את עבודת ה' על העיקרון של הכרת הטוב ומה יעשה הדור שעבר את השואה?". הכינו את עצמכם לתיקון ליל שבועות: ynet ומכללת הרצוג-גוש עציון יפרסמו בכל יום - עד חג מתן תורה - שיעור של רבני ישיבת הר עציון והמכללה. לגזור, לשמור וללמוד
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו..." (כ"ו, ג) - "שאינך כפוי טובה" (על-פי רש"י). יסוד מצוות ביכורים הוא הכרת טובה - אדם יודע שהצליח לגדל את פירותיו בזכות הקב"ה, וכעת הוא מודה לו על כך.
בתחילת פרק כ"ט מתאר משה את חסדי הקב"ה עם ישראל במצרים ובמדבר, ובאמצע תיאור זה הוא אומר "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" (פסוק ג). הגמרא במסכת עבודה זרה דף ה מסבירה שכאן רמז משה לישראל שהם מתייחסים לקב"ה בכפיות טובה: "אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה... כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל', בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל'. עם ישראל הציג את המן שניתן לו בחסדי ה' כלחם קלוקל, כאדם הראשון אשר הציג, בשעתו, את האישה, שניתנה לו על מנת להיות עזר כנגדו, כעול וכמשא.
כמה מגדולי תנועת המוסר ומחכמי מחשבת ישראל בכל הדורות ראו בעקרון הכרת הטוב אחד מעמודי התווך של היהדות וטענו שאדם צריך לבסס את עבודת ה' שלו על ההכרה בכך שהקב"ה עשה עמו חסדים רבים ושיש להכיר לו טובה על כך. בעל "חובות הלבבות" פותח את שער עבודת הא-לוהים שלו בקביעה שכשם שכל אדם צריך להיטיב עם מי שהיטיב עמו כך אנו צריכים לעבוד את הקב"ה, שגמל אתנו חסדים רבים כל כך. גם הרב קוק מדבר בעין אי"ה על הכרת הטוב כעל יסוד מרכזי ביהדות.
ואיך מתמודדים עם השואה?
אולם נראה שאין זה רצוי לבסס את היהדות על הכרת הטוב, ובייחוד לא בדורנו. ראשית, זה עלול לגרום לאדם לחשוב שהוא מחויב לעבוד את הקב"ה באותה מידה שבה קיבל ממנו טובה. כך לא יעבוד עם ישראל את הקב"ה כעם אלא כיחידים; לכל אחד יהיה "קו ישיר" לקב"ה, והוא יעבוד אותו בגלל החסדים שגמל אתו ובהתאם למידתם. שנית, קשה מאוד לבסס את עבודת הקב"ה על הכרת הטוב לאחר השואה.
לאחר שעם ישראל נחשף לרע כה גדול יהיו אלה צביעות וחנופה לבנות את עבודת ה' על הכרת הטוב. מובן שיש להודות לקב"ה בכל עת ולהכיר לו טובה על כל החסדים שגמל אתנו, אך צריך לזכור שלא בגלל זה אנו עובדים אותו. אנו עובדים אותו בגלל האמת - משום שכך צריך לעשות. איוב אומר באחד מנאומיו: "הן יקטלני לו איחל, כי לא לפניו חנף יבוא" (ג', טו-טז). איוב מודיע שייחל לקב"ה אפילו אם יהרוג אותו. עבודת ה' שלו אינה מבוססת אפוא על כך שהקב"ה עושה עמו חסד. הקב"ה איננו אוהב חנופה, ומי שרע לו ואף על פי כן הוא עובד את הקב"ה מפני שהיטיב עמו - הרי הוא מתחנף אליו. אנשים הגיעו בשואה למצב של העדר פחד מהמוות, בדיוק כמו איוב, ולכן בניית אמונתם על כך שהקב"ה היטיב עמם איננה רלוונטית.
מובן שכל מה שאמרנו עד עתה לא בא לגרוע מרמת התודה והכרת הטוב שאנו צריכים לחוש ביחס לקב"ה, וכפי שמודגש במצוות הביכורים. יש לשים לב לאופייה של הכרת הטוב במצווה זו. היינו מצפים שמי שמביא ביכורים יפרט בפני הקב"ה את כל הטובות שגמל עמו מרגע שזרע ועד שקצר - שירד מספיק גשם, שהיבול עלה יפה וכו'. אולם במקרא הביכורים איננו מוצאים הודאה כזאת כלל. תחת זאת אנו מוצאים שם סקירה של הטובות שגמל הקב"ה עם ישראל בעבר: "ארמי אבד אבי וירד מצרים... ויוצאנו ה' ממצרים... ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו, ה-ט). מביא הביכורים יכול לעמוד במקדש ולקרוא את מקרא הביכורים מאות ואלפי שנים לאחר הכניסה לארץ, ואף על פי כן עליו להזכירה. אדם צריך לדבר עם הקב"ה כחלק מכלל עם ישראל, לבקש על העם כולו ולהכיר טובה על החסדים שעשה ה' עם כל העם. אל לו לאדם לנסות ליצור "קו ישיר" עם הקב"ה, קו שמושתת על מהלך חייו הפרטיים.
התנחומא בתחילת פרשתנו אומר: "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלוש פעמים בכל יום". מה עניין שלוש התפילות אצל ביכורים? בשלוש התפילות אין האדם מבקש על עצמו כי אם על עם ישראל כולו: על קיבוץ גלויות, על השבת השופטים, על בניין ירושלים וכו'. יש אמנם מקום בתפילה גם לציון הבעיות האישיות, אולם עיקר התפילה עוסק בכלל. התפילה מסייעת לעם ישראל לחוש כי הוא חטיבה אחת ולעבוד את הקב"ה כעם, ובנקודה זו היא מחליפה את הביכורים, שאף הם תרמו לאותה מטרה.
לפנייה לכתב/ת 
