הרגשתי נבגדת, החברה שלי החליפה אותי באחרת

אני זאת שתמיד מפנקת וזוכרת לומר מילה טובה, כשאף אחד מהחברים שלי לא זוכר לשאול אותי איפה כואב, וגם לי יש בעיות כשכולם חושבים שאני בסדר, וגם לי מתחשק לפעמים שיעשו דברים טובים עבורי, כמו שאני עושה עבור חבריי.

ואז החברה הכי טובה שלי זונחת אותי לטובת חברה אחרת שחזרה מן העבר.

היא היתה החברה הכי טובה שלי. זאת שדיברתי איתה על הכל, זאת שבכיתי על כתפה, זאת שביליתי איתה ימים ולילות בטלפון, בשופינג, בבילויים, בשיחות נפש. גם אני הייתי בשבילה החברה הכי טובה, ממש אחות. לא עבר יום בלי מייל, בלי טלפון, בלי "עדכונים" על מי ומה. ממש חברות בנשמה. אהבתי אותה כמו אחות. "אשתי", קראתי לה בצחוק, כי הרגשתי שהקשר בינינו אדוק כמו אצל זוג שרק התחתן.

"אנשים לא יודעים לפנק חברים ככה סתם"

"את יותר מדי מפנקת", אמרה לי אחת החברות. אבל ידעתי שהיא חולה וגם עברה לדירה חדשה, אז הבאתי לה ורד שיעלה חיוך על פניה. "זאת אני, מה לעשות?!", עניתי בטבעיות. רק אחר כך הבנתי, כמו פעמים רבות לפני כן, שהפינוק הזה זר לה. "אנשים לא יודעים לפנק חברים ככה סתם", המשיכה חברתי לנחם אותי, "הם צריכים סיבות, אז אל תכעסי".

מה שמכעיס אותי יותר מכל, זה שפתאום אני מקבלת טלפונים מסוג של "לצאת ידי חובה". מעין שיחה קצרה, העיקר לצאת ברגשה שהם עשו טלפון. ומה שאפילו מרגיז יותר, הם מתלוננים שאנחנו כבר לא נפגשים יותר, כשלמעשה אף אחד מהם לא עושה מאמץ כדי שהפגישה תתקיים. לפעמים אני אפילו מוצאת את עצמי במרתון טלפונים, מנסה לארגן יציאה לבילוי, ובסוף, עם כל הנכונות להיפגש, כולם מבטלים, מצויידים בשלל תירוצים. אז מבחינתי, אם זה לא בא בכיף, אולי עדיף שזה לא יבוא בכלל.

מהיום צריך לקנות כרטיס כניסה אל הלב שלי

משום מה, "זוגיות" של חברים נחשב נושא זניח לעומת זוגיות של גבר ואשה. על יחסים שבינו לבינה אפשר למצוא עמודים שלמים אבל על חברות לא.

שלכם,

החברה שנמאס לה