כל משפחה אומללה בדרכה
שלושה סרטים ישראליים שמעמידים את התא המשפחתי במרכזם יצאו השבוע למסכים. "חסר מנוחה" של עמוס קולק הוא הרע מביניהם ו"זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב, הוא הטוב
הכל ב"חסר מנוחה" הוא קלישאה. העליבות היא קלישאה, ניו יורק היא קלישאה, יחסי אב-בן הם קלישאה, והשנאה-אהבה לישראל היא קלישאה. אפילו הג'וק במלון המרוט הוא קלישאה.
סרטו החדש של עמוס קולק מתאר מסע של חייל ישראלי צעיר ומיוסר (רן דנקר) שהתייתם מאמו, אל אביו שמעולם לא הכיר המתגורר בניו יורק, מסע שתכליתו פיוס וכפרה. אבל גם המסע הזה הוא קלישאה, והמפגש שהוא מוביל אליו בין האב והבן נעדר שבב של רגש, חסד וחן. וכן, גם זו, אחרי הכל, קלישאה.
"חסר מנוחה". קולק מביים את איבגי ודנקר (צילום: אסנת שלו-קולק)
לא פחות משלושה סרטים ישראליים – עניין כמעט חסר תקדים – יצאו בסוף השבוע שעבר אל המסכים, במקביל. אך קשה להודות שישנה כאן סיבה למסיבה. חוץ מסרטו הנ"ל של קולק הופצו פה "זרים", של ארז תדמור וגיא נתיב, סרט ה"דוגמה" הישראלי הראשון (הוא תופס את המקום ה-143 ברשימה הרשמית של סרטי "דוגמה 95", המתבססים על כללי המניפסט היצירתי שהגו לארס פון טרייר ושות'), וכן "סוף שבוע בגליל", סרטו הראשון מזה 12 שנה של משה מזרחי.
אבל גם במקרה של הבמאי הזה, מבכירי יוצרי הסרטים בישראל, דומה שמדובר בדרמה קטנה, מינורית מאוד, שלא ממש עומדת בשורה אחת עם העבודות הגדולות ("הבית ברחוב שלוש", “אני אוהב אותך, רוזה") במכלול הקולנועי המכובד שלו.
"חסר מנוחה" עוסק בנושא הטעון של אשמה ציונית. אשמתו של הבן החייל שירה בטעות בילד פלסטיני, ואשמתו של אביו על שנטש את משפחתו ומולדתו. האב (משה איבגי) הוא משורר ביבים המתגורר בכוך בדאונטאון ניו יורק, ומתפרנס בקושי מהופעותיו הפתטיות באיזה פאב שוקק ישראלים לשעבר, והבן, כאמור, עושה את דרכו אליו.
רגש האשמה – על הקורבנות שמייצר הכיבוש, על עזיבת המולדת שהכזיבה – מחבר בין עלילותיהם המתנהלות רוב הזמן במקביל של האב והבן, בין הסיפור הלאומי והמשפחתי, ובין התשוקות הסותרות להתאחד ולהיפרד; אבל העיסוק בו כאן הוא כל כך וולגרי (בסצינה דוחה במיוחד תוקע איבגי זונה שחורה מאחור תוך שהוא משורר על הגורל היהודי), עד שקשה לחוש דבר כלפי המתרחש בסרט לבד מריחוק.
סודות ותשוקות
ישראליות מסוג אחר לגמרי מדמה מזרחי ב"סוף שבוע בגליל", שנכתב בהשראת "הדוד וניה" לצ'כוב. זוהי ישראליות נוסח פרובנס או טוסקנה, ואלמלא היו מוזכרים בסרט, שעלילתו מתרחשת בשנת 1996, כבדרך אגב, רצח רבין ומלחמת יום כיפור, ספק אם ניתן היה לזהות בדמויות ובמקום ההתרחשות שמץ של ישראליות מוכרת.
"סוף שבוע בגליל". לה פמילייה אליבא ד'מיזרחי
מדובר פה בפרופסור לאמנות בעל שם עולמי (עודד תאומי) המגיע עם אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות (מרינה שויף) אל המשק הגלילי שבבעלותו, בו מתגוררים בנוסף לילדיו גם אחיה של רעייתו הראשונה והמנוחה (שרון אלכסנדר), ואמו הקשישה שעדיין נותרה בה שמחת חיים (חנה מרון). ביניהם יוצא ובא כבן בית גם הרופא המקומי (יגאל שדה המצוין) שמנהל רומן ממושך עם אשת הפרופסור היפה. במהלך סוף השבוע הזה ייחשפו סודות ויתפרצו תשוקות חבויות, ואפילו האקדח ההוא מהמערכה הראשונה יירה בשלישית.
גם "סוף שבוע בגליל", כקודמו בסקירה זו, מעמיד את המשפחה שמתנהלת לה "במקום אחר", סגור, כאופציה בפני הלאומיות. אבל מה שמעיב קלות על סרטו של מזרחי היא האמירה הפשטנית מדי בדבר ישראל שהתפרקה מכל ערכיה, ושעתידה האידיאולוגי (המיוצג פה בדמותם של ארבעה צעירים הנקלעים למקום המבודד ומבלים בו את הלילה) לוט בערפל.
התא המשפחתי האוטונומי, על פי רוב המזרחי, המתנהל במקביל לנרטיב הציוני-אשכנזי ההגמוני, שימש בעבר מרכיב בולט ביצירתו הענפה של מזרחי, והיה נדבך חשוב באמירה של סרטיו. מזרחי הוא במאי של ניואנסים ושל עשיה אירופאית מעודנת, מהסוג שבשנות ה-70, בהן יצר את סרטיו הראשונים, כלל לא היה מקובל בקולנוע הישראלי הבוטה והישיר. אך הפעם, כך נדמה, הסמליות והתאטרליות של הסיטואציה מכבידים על התוצאה.
"זרים". רומן מפתיע בין ישראלי ופלסטינית
“זרים", סרט הבכורה המשותף של ארז תדמור וגיא נתיב, מחבר את סוגיית הלאומיות באופן ישיר אל העיסוק במשפחה. שני גיבוריו, הישראלי לירון לבו והפלסטינית לובנה אזאבל, נפגשים באקראי ומתאהבים זה בזו בברלין בימים של מונדיאל 2006 ומלחמת לבנון השנייה. הם ממשיכים את הרומן ביניהם בפריז, ומכוננים יחדיו מעין תא משפחתי הכולל גם את בנה הקט והאסתמטי של האישה.
ההידרשות לעקרונות ה"דוגמה", שעיקרם התבססות על אלתור וצילום כמו דוקומנטרי, נדמית בסרטם של תדמור את נתיב מאולצת, והדיון הפוליטי בו – פשטני (באחת הסצינות נקלע לבו לוויכוח עם פלסטינים על המלחמה, והתוצאה מביכה). גם הסמליות שבסיפור אהבה ישראלי-פלסטיני – וסיפור אהבה כזה תמיד ילווה בממד סמלי – מעוררת, שלא בטובתו של "זרים", את זכרם של כמה סרטים ישראליים שנדמה כי חלפו מהמסכים מאז שנות ה-80.
פלסטינית וישראלי במשחק כדורגל גרמני
אבל מה שנראה במבט ראשון כהצגה נאיבית של הסכסוך המזרח תיכוני
מתגלה בהמשך כסרט דווקא לא רע. אולי משום ש"זרים" מסרב לאותה היענות אוטומטית לאיזשהו "מסר פוליטי", כזה שהופך את הישראלי והפלסטינית מדמויות פרטיות לייצוגים של שני צדי המתרס של הסכסוך, ומבכר על פניו את הסיפור הרומנטי, המשפחתי.
ההעדפה הזו של התא המשפחתי על פני המחויבות הלאומית מעמידה את "זרים" בעמדת יתרון על פני סרטי הסכסוך משנות ה-80. סרטים שבהם דווקא כישלונו ה"טבעי" של הסיפור הרומנטי הפרטי העמיד עצמו בשירות האמירה הלאומית-פוליטית.
