הדור הבא של האופרה
העוצמות, השילוב בין האמנויות והרגש, הוכיחו ליון פדר שיש חיים לאמנות האופרה במאה ה-21. "דידו ואניאס", של המלחין האנגלי הנרי פרסל, עלתה על הבמה בתל-אביב
ההפקה הזו, שזכתה בשבחים אין-קץ, ראויה לכל התהילה. ותשכחו מכל מה שאתם חושבים כשאתם שומעים את המושג 'אופרה'. מה שראינו אמש לא היה דומה בשום צורה שהיא להפקות אופרה קלאסיות – בודאי לא אלה הקונבנציונאליות (שנחשבות בעיני רבים כאמנות מגוחכת שזמנה עבר); אך גם לא אופרות בהפקות מודרניות (כמו ההפקה הטובה של "מאדאם באטרפליי" שעלתה לא מכבר על בימת האופרה הישראלית).
_wa.jpg)
איחוי מדהים בין מחול ושירה
"דידו ואניאס" של הבמאית והכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולץ היא אינטגרציה ססגונית ומזהירה המשלבת מופע מחול מודרני, קונצרט קלאסי אנין ותיאטרון-תנועה משובח. למעשה סשה וולץ מציגה בפנינו את השלב הבא באבולוציה של האופרה. לא עוד יצירה מוזיקלית דרמטית שאת דמויותיה מגלמים זמרים, אלא מופע רב-דיסציפלינות שמרכיב התנועה (מחול) זוכה בו למשקל שווה-ערך למרכיב הזמרתי.
עיקר המהפכה שחוללה סשה וולץ הוא באיחוי המדהים שיצרה בין המחול והשירה. התנועה משקפת ומשלימה את השירה, אך בו-בזמן השירה היא הד לתנועה. ואף לא אחת מהן עדיפה על השנייה. ועוד לא אמרתי מילה על פעלולי הבמה, הדמיון השוצף בעיצוב התלבושת והתפאורה המאופקת אך הכה-מרשימה.
אהבה או חובה?
כמה מילים על סיפורם של דידו ואניאס. מדובר בעיבוד מן המאה ה-17 של אפיזודה מתוך יצירתו הקלאסית של וירגיליוס, גדול המשוררים הרומיים (מן המאה הראשונה לפנה"ס): אנֵיאָס, מנסיכיה-ניצוליה של טרויה בורח מארצו הכבושה בחיפוש אחר ארץ חדשה. האלים מיעדים לו את איטליה, הוא אמור להיות מחוללה-מייסדה של רומא. אך מסעו בים מביאו אל ממלכת קרתגו הקסומה. בראשה עומדת המלכה-האלמנה דִידו.
_wa.jpg)
הריקוד והתנועה מספרים את הסיפור
דידו נשבעה להקדיש את חייה להנהגת ממלכתה, אך המפגש עם אניאס הוא הרה-גורל. היא מתאהבת בו ובכך מפרה את נדרה. אך האלים בשלהם. הם אינם מתרשמים מאהבה אנושית, חזקה ככל שתהיה. אניאס ודידו הם אמצעים למימוש מטרות היסטוריות, לאומיות. ייעודם חשוב יותר מאהבתם האנושית. וכך, באמצעות הונאה של מכשפות ערמומיות, מפרידים האלים את האוהבים. אניאס יוצא לדרכו ודידו אחוזת היגון מתה משברון-לב.
ובכן עניינה של הטרגדיה הזו הוא הויתור על אהבת-אמת למען ייעוד היסטורי. אם תרצו - כניעת האדם לצו האלוהי. ויש הרואים בסיפור כניעה של הטוב האנושי והונאתו בידי הרוע הערמומי והכוזב (המכשפות).
האופרה שהלחין מלחין הברוק האנגלי הנרי פרסל לסיפור הטראגי הזה (אגב, מוסיקה נפלאה,עתירת רגש, שבצדק מציינת הבמאית כי היא נשמעת לעיתים כמעט מודרנית), לא נשמרה במלואה. כתב-היד של מערכת התווים המקורית (פרטיטורה) שכתב פרסל אבד, וברור היום שהיצירה הרישמית היא חלקית בלבד. לא רק שחלוקת המערכות המקורית אינה ברורה, אלא שכל הפרולוג (פתיחה) חסר וקרוב לודאי שאבדו קטעים נוספים.
נדרשת אפוא השלמת החסר, ובהפקה של סשה וולץ החסר הזה גדול שבעתיים בשל קטעי הריקוד הארוכים המצריכים מוזיקה תואמת ומלווה. לכן הוסיפו – סשה וולץ והמעבד המוסיקלי אטילו קרמונזי – קטעים שלמים, מיצירות אחרות של פרסל, לאופרה. וכך התארכה ההפקה שלהם בכ-40 דקות לעומת הגרסאות הקונבנציונאליות של היצירה.
זמרים-מרקדים, רקדנים-משוררים
עיקר המהפכה שחוללה סשה וולץ הוא בכך שנתנה לריקוד ולתנועה לספר את הסיפור, לא פחות משעושים זאת השירה והמוזיקה. לכל אחד מן הזמרים יש צל-רוקד מלווה. למשל, כל מהלך של הזמרת השרה את דידו, מלווה בשתי רקדניות הרוקדות את פניה השונים של המלכה. האחת רוקדת את דידו המופנמת, הרכה, התאווה לאהבה. האחרת רוקדת את דידו הפומבית, הסוערת אך האובדת. שתי הרקדניות - אגב שתיהן במקרה ישראליות - נוכחות על הבמה לא פחות מהזמרת הסולנית. ובאופן דומה יש רקדנים-מלווים לזמר-הכוכב ששר את אניאס ולתפקידים הראשיים האחרים.
_wa.jpg)
ערבוב חוצה-גבולות של הרקדנים והמקהלה
"אינני מפרידה בין הרקדנים לבין הסולנים והמקהלה", אומרת וולץ, "העבודה עם קבוצה חזקה ומשותפת חשובה בעיני להנעת היצירה. לכן המקהלה מתערבבת בקבוצת הרקדנים ונוצרת דינמיקה חדשה".
ואכן מעולם לא ראיתי זמרים כל-כך אקטיביים בתנועה כפי שראינו אמש, ומעולם לא ראיתי, בשום במת אופרה, ערבוב כה חוצה-גבולות של הרקדנים והמקהלה. העבודה התנועתית שוולץ הצליחה לחלץ מזמריה מדהימה באיכותה. תנועתה הרכה של המצו-סופרן הנפלאה אורורה אוגלין (דידו) הייתה משכנעת לא פחות מקול הקטיפה הרגיש והמרגש שלה. ולא-פחות מפתיעה הצניעות שהזמרים כולם מגלים בעצם נכונותם לעמוד על הבמה כשווי-ערך לרקדנים. לא יותר, לא פחות.
סשה וולץ ואורחים
וולץ יסדה את להקתה – "סשה וולץ ואורחים" - בברלין לפני 15 שנים, וזו נחשבת כיום לאחת מלהקות הריקוד החשובות בעולם. לעיתים משווים אותה למאסטרית המחול הגרמנייה פִּינָה בַּאוש. הסגנון שלה יצירתי במיוחד, שובר גבולות, "משוגע" ולוכד-עיין.
את "דידו ואניאס" העלתה וולץ לפני כשלוש שנים והמופע "רץ" בעולם וזוכה לביקורות מהללות. בהפקה הזו מממשת וולץ את גישת ה'דיאלוג' שבה היא מתמקדת בשנים האחרונות: דיאלוג בין דיסציפלינות – מחול, ארכיטקטורה, מוסיקה, פיסול, קולנוע ותיאטרון. ודיאלוג בין יוצרים שונים שיחד חוקרים דרכי הבעה חדשות, ובעיקר משתפות-פעולה, של נושאים עתיקי יומין.
דוגמא יפה לשילוב הבינתחומי הזה מתרחשת מיד בפתיחת האופרה כשרקדניה של וולץ מזנקים אל-תוך אקוואריום מים עצום הניצב לרוחב כל הבמה. התמונה היפיפייה הזו - של דגים אנושיים הרוקדים-שוחים בתוך פסל קינטי ענק, לצליליו בני שלוש-מאות השנים של פרסל - היא המחשה מזהירה של הדיאלוג הרב-תחומי שמחוללת וולץ.
ובכן רבותי, יש חיים לאופרה במאה ה-21, ואמש קיבלנו לכך הוכחה חייה. המבצעים - סולני האופרה הממלכתית של ברלין, זמרי מקהלת הווקאל קונסורט, נגני האקדמיה למוסיקה עתיקה מברלין בראשות המנצח הבריטי כריסטופר מולדס וכמובן רקדני להקת המחול של סשה וולץ – הציגו מהלך אבולוציוני חדש שמניע את האופרה של-פעם למחוז חדש לגמרי.
_a.jpg "באדיבות האופרה הישראלית")
