הדיבוק שלו

אחרי שנים של ניוון ומציאות שבלעה לתוכה כמו חור שחור כל ביטוי לחופש יצירתי, עם קריסת הקומוניזם החל לצוץ בפולין של תחילת שנות התשעים, דור חדש של במאי תיאטרון שדיבר את השפה המשתנה של הרחוב.

התיאטרון הליברלי המתהווה ביקש להביא לבמה את מציאות החיים, להתעמת עם העבר ולקיים דו שיח ער עם קהל שבמשך שנים ארוכות סומא על ידי משטר מכוון מחשבה. אחד הבולטים בדור זה הוא ללא ספק קז'ישטוף ורליקובסקי. בגיל 46 עם רקורד מרשים, תואר אביר אמנויות הבמה מטעם ממשלת צרפת וּפְרס אירופה לתיאטרון, ורליקובסקי לא צריך להתאמץ להרשים או לרצות. על הבמה ומחוצה לה הוא קובע את הקצב ואת הכללים.

"לפולנים יש דיבוק יהודי וליהודים יש דיבוק פולני" (צילומים: מרב יודילוביץ')

בשבוע שעבר הוא נחת בארץ כאורח פסטיבל ישראל שמציג את "הדיבוק" שביים בתיאטרון TR Warsawa, במסגרת מחווה להפקה המקורית של המחזה שעלתה לפני 90 שנה בהבימה. הגרסה החתרנית של ורליקובסקי משלבת בין המחזה הקלאסי של ש. אנסקי לְעיבוד של הבמאי לסיפור קצר מאת העיתונאית והסופרת הפולנייה, חנה קראל, המבוסס על מקרה אמיתי של גבר אמריקני שנכנסה בו רוחו של אחיו למחצה שנרצח בגטו ורשה.

למרות שההפקה, שהחלה את דרכה בפסטיבל אביניון בצרפת, קצרה שבחים מקיר לקיר בכל מקום אליו הגיעה, להצגתה בירושלים, בפני קהל יהודי, היתה עבור ורליקובסקי משמעות מיוחדת. התרגשותו הרבה קיבלה משנה תוקף בערב הבכורה כשעל הבמה בירושלים הכריזה אורנה פורת, המשחקת בהצגה את הרב עזריאל, את המונולוג: "מכל האומות - האומה הישראלית. מכל עריי ישראל – ירושלים. מכל השפות - לשון הקודש".

לדבר על הדיבוק

במפגש עם תלמידי בית צבי שנערך אתמול (ה') בהנחיית מבקר התיאטרון, מיכאל הנדלזלץ, אמר ורליקובסקי: "הדיבוק הוא סיפור שלכם ותגובת הקהל הישראלי לפרשנות שלי סקרנה אותי מאוד".

ורליקובסקי סוגר מעגל עם שחקני ההפקות שביים בבית צבי לפני עשור 

עשר שנים ומחזור שלם של פעילות חלפו מאז דרכה כף רגלו של ורליקובסקי בפעם האחרונה בבית צבי. אז, כשעוד היה בתחילת הדרך, הוזמן על ידי גרי בילו לביים בבית הספר את "המשפט" מאת קפקא ואת "המלט" מאת שקספיר. הזמנה נוספת באותן השנים הגיעה מהתיאטרון העירוני באר שבע שם ביים את "הנשים הפיניקיות" של אוריפידס, שהפגיש אותו לראשונה עם אורנה פורת. "ישראל מאוד משכה וסקרנה אותי, הייתי צעיר והאפשרות לעבוד פה היתה מרתקת", הוא אומר.

"אידיאולוגיה מהפכנית שמכסה על פרברסיות פרובוקטיביות"

זה היה עניין של זמן עד שיניח את ידו על "הדיבוק" שיאפשר לו לעסוק בדיבוקים השונים שרודפים את החברה הפולנית. "זו היתה בחירה הגיונית שהתיישבה עם הקו שבחרתי. רציתי לדבר על העבר ועל הדיבוקים שלנו", הוא אומר ומסביר, "הדיאלוג שלי עם הקהל הפולני התחיל ברגע מסוים מאוד. צריך להבין שבשנות התשעים התיאטרון הפולני נעצר. המאסטרים הגדולים דיברו בשפה שכבר אף אחד לא הבין. אחרי נפילת החומה אנשים היו מחוסרי כל ובתיאטרון דיברו על תרבות גדולה, בשפה גבוהה ובאמצעים מצועצעים. לא היה לזה שום נגיעה לרחוב והאולמות היו ריקים.

"אני חשבתי שצריך לדבר בגובה עיניים, לדבר את הרחוב. לא יכולתי לסבול תיאטרון שמדגים ומתייחס לקהל כנחות וטיפש. המחשבה עלתה שוב כשביימתי את סצנת הרוח במחזה 'המלט'. חשבתי על כך שהתיאטרון המסורתי תמיד מחפש ייצוג לרוחות במקום להשתמש באנרגיה שקיימת בין השחקנים לקהל, בין האולם לבמה ומייצרת רגע של אמת. רציתי לייצר את החיבור הזה עם העולם האחר בדמיון והיה לי ברור שיום אחד ארצה לחזור ולעסוק באופן תיאטרלי בנושא הרוחות".

אורנה פורת בתפקיד הרב עזריאל

מפגש מקרי עם הסיפור הקצר שכתבה חנה קראל הוליך אותו אל "הדיבוק" של אנסקי. "אני חושב שלפולנים יש דיבוק יהודי וליהודים יש דיבוק פולני אולי מכיוון שחיינו כל כך הרבה זמן ביחד ובגלל העבר המשותף שנגמר לא בטוב", הוא אומר, "סליחה היא תהליך מתמיד שלא מתקיים פה ועכשיו וככל שננסה לתרום לתהליך, העולם יהיה טוב יותר. אנחנו מלאים בדיבוקים שהורסים אותנו ולא נותנים לנו מנוח מהנקודה הזו מתחיל תהליך של התנקות משנאה".

מיניות בתוך הקהילה היהודית

האידיאולוגיה שעומדת מאחורי "הדיבוק" מהפכנית בעיניו ומכסה באמצעים תיאטרליים על פרברסיות פרובוקטיביות. "חשבתי איך להתעמת עם הדימוי של גבר שכלוא בתוך אישה. חשבתי שכל מה שאראה יהיה פחות ממה שתוכלו לדמיין במוח. חשבתי על תאוות הבשרים ומיניות שמילדות אומרים לנו שזה טמא, מטונף, אסור. המחזה של אנסקי הרי מתקיים בתוך קהילה דתית שבה יש איסורים ובתוכה יש גם תשוקה ואהבה גופנית שיכולה לדחוף אותה רחוק מאוד".

"אנחנו מלאים בדיבוקים שהורסים אותנו ולא נותנים לנו מנוח" 

אולי בגלל הרקע הקתולי שבו גדל ורליקובסקי, אולי בגלל מציאות של חיים תחת משטר מגביל אליה נולד, עושה הרושם ששבירת טאבו והדיפת הגבולות הם לחם חוקו. "הדיבוק" מחזיר אותו ליצירותיו של בשביס זינגר שבהן הוא מוצא גם כן התעסקות לא מועטה במיניות בתוך הקהילה היהודית. "זינגר הביא את השאלות על מיניות לתוך החיים היהודיים במזרח אירופה למרות שיהודי הגולה מסרבים להתייחס לדברים שהוא אומר.

הוא הגיע מהעולם היהודי ופתח את השיח המודרניסטי הזה שרק היום אנחנו מעזים לדבר אותו אבל אנסקי היה שם קודם. במחזה של אנסקי יש את התחכום שמבוסס על תורת הקבלה".

במסגרת הבעיטה במוסכמות שמאפיינת אותו והבחירה ללכת בדרך יחיד, החליט ורליקובסקי באופן מפתיע ללהק נשים לתפקידים הגבריים של המשולח והרב עזריאל. הוא בחר בשחקניות רנטה יט ואורנה פורת. "נשים מגיעות מבחינה רוחנית לספירות גבוהות בהרבה מגברים ולכן יש פחות שכבות להסיר מהן בתהליך", הוא אומר, "לגברים יש אמביציות, הם בתחרות, יש אגו וזה מפריע בדרך".

באופן כללי ורליקובסקי לא אוהב הפרעות או הסחות דעת מן העיקר. זו הסיבה שהוא מתעב את המילה "Décor" שמתייחסת לעיצוב החלל. "אני שונא את המילה הזו. המשמעות שלה היא לנסות לייפות את המציאות, זה לא מה שאני עושה. יופי הוא אחד הדברים הבטוחים בחיים. אני לא בעד בטוח".

כשהמפגש עם תלמידי בית צבי הסתיים, נפגש ורליקובסקי בקפיטריה של בית צבי עם רן שחף, נדב אביקנין ואמיר קריאף ששיחקו בהפקות שביים בבית הספר. "רק עכשיו אני מבין כמה מהדברים שהוא אמר לנו אז לא הבנתי", אומר אביקנין שמסיים לימודי תואר שני בפילוסופיה, "הוא מלא ברבדים והרקע שאיתו הוא מגיע עשיר באופן שלא דומה לשום במאי אחר שעבדתי איתו. ורליקובסקי מתעסק בסְפֵרוֹת גבוהות, הוא עסוק כל הזמן בלשאול שאלות ולא עושה לעצמו הנחות. זו היתה חוויה מאלפת לעבוד איתו".