את מי טוחנות טחנות הצדק?

אור ציון סעדה נפגע קשות בתאונת דרכים. סעדה נהפך קוואדרופלג - משותק בארבע גפיו. מאז התאונה הוא מרותק לכסא גלגלים ואינו שולט בסוגרים. הוא זקוק לצינתור כמה פעמים ביום, לפיזיוטרפיה, לטיפולים ולמעקבים רפואיים אינסופיים.

גם בלילה הוא זקוק לכך שמישהו ישנה את תנוחתו בכל שעתיים. אפילו חברת הביטוח מנורה, שביטחה את הרכב שבו נפגע, לא הייתה מסוגלת להכחיש כי סעדה נהפך סיעודי, וכי הוא זקוק לעזרת הזולת, להשגחה ולליווי צמודים במשך 24 שעות היממה, על מנת שיוכל להמשיך ולשרוד בתוחלת החיים המקוצרת שנותרה לו.

ואולם סעדה, כמו נפגעים רבים אחרים, נאלץ להתמודד לא רק עם הגורל שהיכה בו ללא רחם. בחולשתו גררה אותו מנורה למלחמה משפטית חסרת פשרות במשך 8 שנים, ועל פני כל הערכאות המשפטיות האפשריות.

"מה יש להפסיד?"

בתחילת הדרך התקיים דיון בעלויות הסיעוד של סעדה בפני השופטת בלהה גילאור, נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה. השופטת גילאור בחנה בקפידה את צרכיו של סעדה. היא נתנה משקל לעובדה שהמלווים הסיעודיים הם האנשים היחידים שעמם הוא מתקשר באופן שוטף. חשוב שיוכל להידבר אתם, להחליף עמם חוויות ולשתפם במה שעובר עליו.

קשר בסיסי שכזה סעדה לא יוכל לקיים עם עובדים זרים. בעבר נכנס לדיכאון בשל היעדר תקשורת עם מלווה זר. לפיכך, קבעה השופטת גילאור, סעדה זכאי לשני מלווים - האחד ישראלי והשני זר, בהעסקה ישירה, בעלות חודשית של 16 אלף שקל, עד תום תוחלת החיים המקוצרת.

נאלץ להתמודד - לא רק עם גורלו האכזר (צילום אילוסטרציה: ablestock)

נקל לדמיין את שחישבו אנשי מנורה. "מה יש לנו להפסיד? נערער לבית המשפט העליון - שם אולי נשלם פחות". והם צדקו.

בית המשפט העליון, הזכיר השופט אשר גרוניס, לא אמור לבחון מחדש ולעומק את מרכיבי הפיצויים שנפסקו לנפגע, אלא אם כן מתגלה טעות בולטת. האם סך של 16 אלף שקל לחודש בעבור העסקת עובדים סיעודיים סביב לשעון מהווה טעות בולטת? כך הקשה השופט, והשיב מיד בחיוב.

לא צריך להגזים

התשובה החיובית של השופט גרוניס לא התבססה על בחינת הדברים לגופם. השופט לא מצא שהסכום אשר פסקה השופטת גילאור יותיר בידי סעדה רווחים נאים על חשבון חברת הביטוח. השופט פנה לפסק דין שנתן בית המשפט העליון ב-2000 בפרשת אקסלרוד.

באותה פרשה פסק העליון כי מן הראוי לצמצם את סכום הפיצויים המשולמים בעבור סיעוד נכים רב-מערכתיים, ולהעמידו על 12 אלף שקל בחודש בלבד. הנכים הקשים צריכים להסתפק בעובדים זרים, שהם זולים יותר, ובכך להקטין את נזקן של חברות הביטוח.

אמנם, הודה השופט גרוניס, צדקה השופטת גילאור כאשר בחנה את צרכיו האישיים של סעדה. "נקודת המוצא לחישוב גובה הפיצוי היא אינדיבידואלית, בהתאם לצרכיו של הנפגע המסוים". עדיין לא צריך להגזים. ההפרש שבין 16 אלף שקל ל-12 אלף שקל נראה בעיניו גדול מדי. לפיכך פסק השופט גרוניס, כי יש להעמיד את הסכום בעבור עלויות הסיעוד על סכום של 13 אלף שקל לחודש, "לאחר עיגול".

עוול משפטי

ואנו סבורים, כי עם כל הכבוד - נעשה כאן עוול משפטי. השופט גרוניס התעלם בפסק דינו מהעובדה שב-2001 - שנה לאחר שבית המשפט העליון פסק את אשר פסק בפרשת אקסלרד - באה בפני בית המשפט העליון פרשת יניב. השופטת המחוזית הילה גרסטל פסקה ליניב - נפגע רב-מערכתי - הוצאות סיעוד בסך 20 אלף שקל.

גם שם מיהרה חברת הביטוח לבית המשפט העליון ונופפה בהלכת אקסלרוד, שניתנה אך שנה קודם לכן. ואולם אותו שופט, תיאודור אור, שנתן את פסק הדין בפרשת אקסלרוד, השיב את פניהּ של חברת הביטוח ריקם. השופט אור הדגיש כי תקדים אקסלרוד טוב למקרה הרגיל; לא למקרה שבו מוכיחים כי עלויות הסיעוד הדרושות לנפגע המסוים גבוהות יותר.

בעניינו של סעדה, ישבה שופטת מחוזית נכבדה ומנוסה ושמעה עשרות עדויות, חישבה בדקדקנות מהן עלויות הסיעוד האישיות של סעדה, והגיעה למסקנה כי עלויות הסיעוד שלו בפועל הן 16 אלף שקל בחודש.

מדוע לאפשר לחברת הביטוח לפתוח את הכול מחדש בערעור לבית המשפט העליון? האם יכול מישהו לקבוע בלב שלם כי סעדה לא יהיה זקוק להפרש של 3,000 שקל כדי לממן את עלויות הסיעוד סביב השעון?

מעבר לכל אלה, מן הראוי שבבסיס גישתו של בית המשפט העליון תהיה יותר חמלה לנפגעים הקשים. הגישה העכשווית מעודדת את חברות הביטוח לטחון עד דק את הנפגעים הקשים - והכול בעזרתן של טחנות הצדק.