אולטימטום לחמאס

לשיתוק שאחז בממשלת ישראל בשבועות האחרונים בהקשר העזתי יש רק תקדים אחד בתולדות המדינה: הלבטים שאפפו את ממשלת לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים. אותם לבטים הסתיימו בדיוק לפני 41 שנים. בדיוק כמו ביוני 1967, כך גם היום, האיום הוא ממשי ומוחשי, אבל הממשלה בירושלים מהססת ועסוקה בפוליטיקה פנימית; כמו אז, גם כעת, מפקפקים ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל ביכולתו של צה"ל להשיג את יעדיו ומשליכים את יהבם על תיווך זר כדי שלא יצטרכו להפעיל כוח. וכמו ב'תקופת ההמתנה' של אז, גם היום מפרש האויב את היסוסי ישראל כהוכחה לחולשתה ומסלים את ההתגרויות שהוא יוזם. אז היה זה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, היום אלו חמאס והקבוצות החמושות האחרות בעזה. גם חיזבאללה סוריה והאיראנים משקיפים מהצד ומסיקים מסקנות.

אפשר להבין את היסוסי ממשלת לוי אשכול ב-67': אז נשקפה למדינת ישראל סכנה קיומית וצה"ל היה זקוק לתקופת המתנה כדי להכין את עצמו למלחמה בשלוש חזיתות נגד שלושה צבאות סדירים.

אבל כשהחליטה הממשלה לפעול – היא הורתה לצה"ל לפעול למן ההתחלה במלוא כוחו ובמלוא העוצמה. לכן הושגה במלחמת ששת הימים הכרעה חד משמעית.

התנאים של חודש יוני הנוכחי טובים בהרבה מכפי שהיו לפני 41 שנים. למדינת ישראל לא נשקפת עדיין סכנה קיומית משום כיוון, בוודאי שלא מעזה. האויב ברצועה עדיין חלש יחסית וצה"ל מוכן וערוך מזה חדשים אחדים לכמה מתווי פעולה אפשריים בעזה. אפילו בזירה הבין לאומית קיימת היום הבנה טובה יותר מבעבר לצורך – שלממשלת ישראל כבר אינו מובן מאליו - להגן בכל האמצעים על החיים, על איכות החיים ועל הרכוש של תושבי הנגב המערבי. אבל הממשלה בירושלים גוררת רגליים.

שלוש אפשרויות פעולה עיקריות

הקבינט אמנם הסמיך כבר את רה"מ, שר הביטחון ושרת החוץ להורות על פעולה צבאית. אבל הטרויקה המנהלת את ענייני הביטחון מתקשה להחליט על אחת מבין אופציות הפעולה המונחות על שולחנה:

פעולה צבאית נרחבת, הכוללת כיבוש חלקים מהרצועה ושהייה בהם לזמן ארוך יחסית תהיה היעילה ביותר בכל מה שנוגע לדיכוי האיום תלול המסלול ובלימת התעצמות חמאס. זאת, כל עוד צה"ל ישהה ברצועה. מנגד, פעולה שכזו תהיה כרוכה באבידות רבות יחסית בצידנו, מחירה הכלכלי יהיה גבוה והעיקר – יהיה קשה לשמר את הישגיה לאורך זמן אם צה"ל יצא מהרצועה.

הסכם על הפסקת אש זמנית עם חמאס ('תהדייה), ישחרר את תושבי מערב הנגב לפחות לכמה חודשים מהלחץ הפיזי והנפשי של הטרור תלול-המסלול; הדבר יעכב את התעצמות חמאס, יקנה לישראל נקודות זכות בזירה הבין לאומית, יאפשר להאיץ את מיגון היישובים ויגדיל את הסיכוי לשחרור גלעד שליט. כל זאת, אם חמאס והמצרים יקבלו ויישמו את הדרישות שהציגה ישראל כתנאי ל'תהדייה'. אם לאו, עלול השקט הקצר לגבות מצה"ל ומתושבי הנגב מחיר כבד בעתיד הלא רחוק. הנסיון מלמד שחמאס יזכה בכל ההטבות שתקנה לו הסרת המצור ובמה שיתפש בעולם הערבי כניצחון פוליטי וצבאי, בעוד שאת התחייבויותיו ימסמס ויעקוף. עצם העובדה שישראל מנהלת עימו מו"מ עקיף נתפשת כבר עכשיו ברחוב הפלסטתיני כניצחון לחמאס ולדרכו. המשך המו"מ עימו רק יקשיח את עמדות הארגון.

שילוב בין שתי האופציות הקודמות. פעולה צבאית מדורגת של צה"ל שתסלים ותלך, אך תופסק אם וכאשר חמאס יודיע באמצעות המצרים שהוא מוכן לקבל את תנאי ישראל להפסקת האש. לכאורה, זו אופציה הגיונית שעשויה לתת לישראל את מבוקשה ולחסוך דם ודמים בצידנו ובצד הפלסטיני. למעשה, דרך פעולה זו משאירה בידי חמאס את ההחלטה מתי ואיך כדאי לו להפסיק את הלחימה. הניסיון מוכיח שבתגובה לפעולת מוגבלת של צה"ל - ינחיתו חמאס ובעלי בריתו מטחים כבדים והרסניים של קסאמים, קטיושות ומרגמות על יישובי הנגב המערבי. תושבי האזור, מאשקלון ועד נתיבות, יאלצו לשבת ימים ואולי אף שבועות במחסות הממוגנים. האוכלוסייה האזרחית בישובים שאין בהם מחסות כאלו תצטרך להתפנות. העזתים ימשיכו לשגר עד לרגע האחרון ואז יכריזו ראשי הפלג הקיצוני בארגון על ניצחון ועל הסכמתם להפסקת אש מעמדה של כוח. צה"ל יאלץ להפסיק את הפעולה מבלי שהשיג את יעדיו הצבאיים והחמאס, זמן קצר אחרי שייפתחו המעברים, יצפצף על הבנות הפסקת האש וימשיך בבניית כוחו. ממשלת ישראל, אחרי האבידות והגינויים בזירה הבין לאומית שספגה, תאבד לתקופה ארוכה את התאבון לצאת למבצע צבאי נרחב, במיוחד אם זה יהיה בתקופת מערכת בחירות.

הכרעה של פשרה פוליטית - נשמע מוכר

למרבה הפלא, נראה שממשלת ישראל עומדת להחליט בימים הקרובים על מתווה הפעולה המשולב, למרות שהוא האופציה הגרועה בין השלוש. זו תהיה פשרה בין עמדתו של שר הביטחון ברק המצדד חד-משמעית במיצוי מו"מ עם חמאס באמצעות מצרים על רגיעה, לבין עמדתו של רה"מ אולמרט, הנוטה להורות לצה"ל לצאת לפעולה נרחבת. ראש הממשלה היה רוצה להיענות ללחצם של תושבי הנגב המופגזים, של חלק ניכר משרי ממשלתו ולרחשי ליבו. אבל הוא חושש - כשמעמדו הציבורי והפוליטי כה מעורער - לקבל החלטה על מבצע נרחב שאולי יהיה עתיר אבידות בצידנו ואשר אין ביטחון שישיג את יעדיו במלואם.

העובדה שלציבור ברור וידוע היטב ששר הביטחון והרמטכ"ל אינם ששים לצאת למבצע נרחב מעמיקה את המילכוד האישי והפוליטי שראש הממשלה נתון בו.

ממכלול סיבות אלו אנו עשויים לראות את צה"ל יוצא בימים הקרובים למהלך צבאי שהמתווה שלו הוא תוצאה של פשרה פוליטית. מתכון די ידוע לפורענות, כפי שהוכח בצורה משכנעת בשלב האחרון של ניהול מלחמת לבנון השנייה.

אבל זו עדיין לא גזירה משמיים. ישנה אופציה נוספת שעליה עשויים להסכים אולמרט ברק ולבני. ישראל יכולה לעשות את מה שעשתה טורקיה בשיא המתיחות בינה לבין סוריה ב-1997. טורקיה דרשה אז מסוריה לחדול מלתת מקלט בשטחה לטרוריסטים הכורדים-טורקים, חברי מחתרת הפ.ק.ק. משלא נענתה התביעה הטורקית - שלחה זו דיביזיות של צבאה לגבול עם סוריה ושיגרה לדמשק אולטימטום ברור: אם לא תיענו מייד לדרישתנו – יפלוש הצבא הטורקי לסוריה. סוריה התקפלה.

לצבירה מאסיבית של כוחות ישראליים על גבול הרצועה בתוספת אולטימטום ברור ומפורט לחמאס עשוי להיות אפקט דומה בתקופה הנוכחית. חמאס זקוק להפסקת אש והוא עשוי לקבל את תנאי ישראל.

אולטימטום ישראלי יגביר את הלחץ הבין לאומי והפנימי על הנהגת חמאס ומצרים להסכים להפסקת הטרור תלול המסלול והפיגועים, הפסקת ההתעצמות וריכוך התנאים לשחרור גלעד שליט. במקרה כזה תיכנס הפסקת אש לתוקפה וצה"ל יחזור לבסיסיו. אם יעמוד החמאס במריו, תהיה לממשלת ישראל לגיטימציה ציבורית ובין לאומית לפעולה צבאית נרחבת ברצועה.

החיסרון היחיד של מהלך כזה מתמצה בכלל הידוע, לפיו "מי שמוציא אקדח מהמגרה חייב להיות מוכן להשתמש בו". לפני שתציב תנאים קשוחים לחמאס - על ישראל להחליט מראש כי סירוב - משמעותו מערכה רצופה שצה"ל ינהל ברצועה עד שישיג את היעדים הברורים שתקבע עבורו הממשלה. הוא הדין אם יקבל חמאס את התנאים להפסקת אש, אך יפר אותם. לנוכח האיומים האזוריים הנשקפים לה - ממשלת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה איומי סרק.